"סוף מעשה במחשבה תחילה"
 

הבריאה, מספרים לנו המקובלים, תחילתה במה שקרוי בכתבים "מחשבת הבריאה". מחשבה זו, המתפשטת מהבורא עצמו (עצמותו), היא הדרגה המקסימלית שאליה אנו יכולים להגיע בהתפתחותנו הרוחנית ובאמצעותה, אנו משיגים קשר עם ממציא המחשבה, היינו עם המקור. עם הבורא. והמצב הראשון, שממנו הכל החל, כולל בתוכו את הכל בסוד "סוף מעשה במחשבה תחילה", כך שכל קורות היקום וכל אשר בו, מצויים במחשבה זו. והכוונה העיקרית במשפט זה באה להסביר את התבונה האלקית שממנה משתלשלת המציאות בדומה למהנדס אשר רוצה לבנות בניין. האל, בדומה לדוגמת המהנדס, מבין מבעוד מועד מה הוא רוצה לבנות ויש לו חזון ברור, כיצד המבנה הסופי אמור להיראות. היכולת לחזות את התוצאה הסופית ולהביט קדימה כוללת בתוכה כמובן את כל שלבי התכנון, התקלות השונות וכדומה, ממש כפי שמתכנן של בניין מבין את ההשלכות של המבנה שאותו הוא רוצה להקים. וכך, במצב הראשון של הבריאה, מתארת חכמת הקבלה את הבורא כמהות אשר רוצה לברוא עולם בכדי להיטיב לבריותיו. זאת אומרת, שמטרת הבורא לגרום הנאה ועונג לבריות, היא המניע לבריאה. וכמובן, עד כמה שההקבלה דומה למהנדס בשר ודם, יש להבין שכאשר מדובר במהות רוחנית, הרי שזו אינה נזקקת לאמצעים שונים על מנת להוציא את תכניתה אל הפועל ובעצם, המחשבה עצמה כבר גומרת את הכל ובה מתגשם רצון הבורא. כלומר, המצב הראשון, שבו הבורא רוצה לברוא מציאות שאותה הוא ממלא בכל טוב ועונג, מתרחש באופן מידי. והתרחשות זו, מוסברת על ידי המקובלים תוך השימוש במילים "כלי" ו "אור". הכלי, הוא יצירת חלל ומקום חסרון שבו הנבראים רוצים לחוש בתענוג. האור, שהוא הוא התענוג, כמילוי לאותו כלי. כלומר, שהמציאות הראשונית, היינו "מחשבת הבריאה", היא יצירת כלי שכולו מלא באור הטבתו של הבורא וכל זאת, מבלי שהנברא יהיה כלל שותף בתהליך, אלא שהוא מחויב לקבל את המציאות כפי שהיא בעל כרחו, ללא יכולת בחירה או שליטה בדברים. הנברא, הוא כל חומר הבריאה וכינויו הוא "הרצון לקבל הנאה", בהתאם לתכלית מחשבת הבורא ליהנות את נבראיו


 
 
"וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים"
 
 
 

המצב השני שאותו מתארים המקובלים ומכונה בכתבים גם בשם "שבירה", מוכר לרובנו כסיפור גן עדן מתוך ספר בראשית. מצב, שבו אין לנברא זכות בחירה ושליטה ולכן, בכדי להביאו אל עצמאות יש צורך בשינוי. בפעולה, שיכולה להביאו לכדי יציאה מתוך הבריאה כ"דוממת". היינו, הבריאה, ללא השתתפותו של הנברא בתוכה, היא משחק מכור מראש. ובכדי ליצור מציאות של בריאה אמיתית, נעשתה מה שנקרא בחכמת האמת "שבירת הכלים". כלומר, מצב ב' שבתהליך הבריאה, שהוא תיאור החלק שבו הנברא הופך לשותף אשר יכול להחליט על מידת השתתפותו במחשבה של הבורא. במילים אחרות, השבירה, החטא והחיים שלנו על פני האדמה, הם דרכו של אלהים לאפשר לנו לצאת מתוך המשחק המכור לכדי מציאות של חופש. האדם, המתואר בספר בראשית כמלאך הנברא בצלם אלקים, מחויב להיות כך מטעם מחשבת הבריאה עצמה ורק על ידי הצבת הדילמה והפיתוי כבסיפור גן עדן כביכול, תתאפשר לו מציאות של עצמאות. ומכאן, מתארת חכמת הקבלה את תהליך השבירה הארוך של האדם, עד הגיעו לשפל המדרגה וממנה, הוא אמור לטפס מעלה חזרה ע"י מלאכת התיקון של איחוי השברים. זאת אומרת, שהמצב השני, המורגש כמציאות הנוכחית שלנו כחיי החומר וחיפוש אחר משמעות החיים ואופן הגיענו לכדי מצב זה, הם ההזדמנות שלנו להכנס לשותפות עם הבורא עצמו, על ידי כוונת הנברא בהבנת ההתרחשות כולה. שבירה ותיקון, הם ההכרה של הנברא בתהליכים שהבורא מעביר אותו. הבחירה לעומת זאת, היא בהתעוררות לכל העניין, כך שבמידה שבה האדם מחליט שהוא רוצה להיברא כעצמאי, תתאפשר לו מנגד מלאכת הדבקת השברים והכרת הפרטים השונים. באמצעות המצב השני בבריאה, מוסיף הנברא על המצב הראשוני. כלומר, על מחשבת הבריאה אשר לכשעצמה מבטאת אך ורק את רצונו של הבורא ואין בה דבר הקשור בעצמיותו של הנברא. אך אם הנברא כבר התפתח דיו ומבין את התהליכים השונים, הוא יוכל להוסיף על רצון זה, את רצונו האישי. ודבר זה נקרא "השתוקקות", מפני שזהו רצון הנברא העצמאי, שמוסיף נדבך על יצירתו של הבורא

 
"גר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ - ועגל וכפיר ומרי יחדיו ונער קטן נוהג בם"
 
מה שמוכר לרוב האנשים כימי "אחרית הימים" מסתיים על פי חכמת האמת במצב המכונה "גמר התיקון", שהוא המצב השלישי של הבריאה. כלומר, אותה בריאה שהחלה כדוממת ונטולת כל בחירה, מסתיימת ומגיעה למיצויה, רק לאחר שהנברא מחליט להיות שותף בתהליך של תיקון מצבו. תיקון זה, ממצב של חוסר הכרה, חוסר בחירה ושליטה, לכדי מצב של הכרה רוחנית, חירות ושליטה בחיים, הם סוף המעשה שהיה במחשבה בתחילה, כלומר, באותה מחשבה של הבורא לברוא רצון לקבל הנאה אמיתי, שיקבל את אורו. המקובלים, מסבירים לנו כיצד כל מצב ומצב משלושת המצבים הנ"ל, מכיל ממילא את כל שאר המצבים: המצב הראשון מכיל את שני המצבים שלאחריו - ומצב ב' מכיל גם הוא את קודמו ואת זה שאחריו וכמובן שבמצב הסופי, כלולים שני המצבים הקודמים. זאת אומרת שבמצב הסופי והאחרון, הנברא מוציא לבסוף את מטרת הבריאה אל הפועל בכך שהוא נהנה מהמציאות שאותה ברא הבורא. והנאה זו שחש הנברא, הייתה המניע של הבורא לבריאה כולה, שרצה להיטיב לנבראיו. ומובן שההנאה שמקבלים הנבראים במצב הראשוני, לא נחשבת להנאה הסופית, שכן האיכות של ההנאה הנובעת מטעם השתתפות הנברא ורצונו האישי להכניסה לתוכו, הם שהופכים את התענוג לאיכותי יותר. וכך, דרך 3 המצבים, מובנת לנו במקצת אחריותנו כלפי הבורא בעצמו. מפני שהבורא, בדומה למהנדס, לא יכול להוציא את תכניתו אל הפועל כביכול, ללא תכנית מוקדמת, פועלים, בנאים וחומרים מתאימים אשר על ידם, יכול המהנדס לחזות ביצירתו עומדת בשיא תפארתה. במצב השלישי של גמר התיקון, שהא תחילתה וסופה של התגשמות הבריאה במתכונתה המקורית ואשר הייתה כבר כלולה במצב המקורי, כלומר, בתוך מחשבת הבריאה, שמחוללת כל רגע ורגע את המציאות כולה