רוחניות וגשמיות

העולם הזה שבו אנו חיים, מסבירה הקבלה, הוא התגשמות של תוצאות, מכוח הסיבות המסובבות אותן מלמעלה. מהרוחניות. היינו, שהעולם שבו אנו חיים, אין בו דבר מלבד תוצאות שהן פרי הכוחות הרוחניים המחוללים את המציאות ושבהם עוסקת חכמת האמת. זאת אומרת, שההבדל שבין רוחניות וגשמיות, הוא כמו ההבדל בין סיבה לתוצאה שבאה מהכח אל הפועל. והמצב שבכח, היינו הסיבות, היא הרוחניות הפועלת כלפינו בצורת חוק המכריח אותנו לחיות תחת תוצאותיו, בהתאם לאיזוננו מולו. שכן, המציאות באופן כללי כתוצאה, מסבירים המקובלים, היא אינה לכשעצמה, אלא היא עדות ותפיסה הנובעת מאיזון אל מול החוקים הפועלים בה. וכך, איזון מול החוק הרוחני שפועל עלינו ממילא ושואף להביאנו לשלמות, יביא אותנו לתפיסת מציאות רוחנית - וההפך. ככל שנהיה שרויים בהסתרה לגבי קיומה של הרוחניות, כך נחוש את העולם עבורנו כהתגשמות של תפיסתנו הקלוקלת, נטולת השרש הרוחני, כלומר, בתפיסת מציאות של גשמיות. עם זאת, היכולת להסיר את המחסום המסתיר את הרוחניות ולעבור מתפיסת המציאות הגשמית לתפיסת מציאות רוחנית, מתקיימת על ידי לימוד טיבם של החוקים המחוללים ושל הסיבות והכוחות הראשוניים, שמעל לגשמיות, שעליהם כתוב בחכמת בקבלה

"אין לך עשב למטה שאין שאין לו מלאך מלמעלה, שמכה אותו ואומר לו גדל!" - חכמינו ז"ל

רוחניות, מסביר יהודה אשלג, בעל הסולם, היא "מה שלא יתבטל לעולם, ולכן הרצון לקבל בהצורה שהוא נמצא שהוא ע"מ לקבל, נקרא גשמיות, משום שהוא יתבטל מצורה זו ויקבל צורה בעמ"נ להשפיע". זאת אומרת, אומר לנו אשלג, שההפרש שבין המושגים, בין התפיסה הגשמית לתפיסה הרוחנית, הוא בנו ובתפיסה שלנו. ההפרש, תלוי במידת התיקון שלנו, ביחס למצבנו המקולקל. שכן, כל ההבדל שיש בין רוחניות וגשמיות הוא ביחס שלנו אל הרצונות שלנו. כאשר הרצון שלנו הוא בכוונה על מנת להשפיע, זה נקרא שהגשמיות התבטלה ושאנו בתפיסת מציאות רוחנית. ובנוסף לכך הוא אומר, ששרש ההבדל שבין רוחניות וגשמיות, הוא בעניין הנצחיות. היינו, שגשמיות, הוא מה שיתבטל מן העולם, שזוהי הכוונה הזדונית של האדם לקבל לעצמו בכוונה תחילה ואגואיסטית שתשתנה בצורתה לרוחנית. לאלטרואיסטית ונצחית. מפני שפירוש העניין של הרצון לקבל בעל מנת לקבל, הוא שהכלי סופי ובעל גבול. ולעומת זאת, הכלי הרוחני, הוא אינסופי ונטול גבולות לעומת הגשמיות. ובמידה שבה האדם תיקן את כליו במסעו הרוחני, כך הוא מעביר את מהותו מן הגשמיות, לרוחניות. לתפיסת מציאות ששולטת בכל, בטרם התגשמותה לכדי החומר בפועָל ולעולם שבו אנו אוחזים אך ורק בערכים סופיים ואינטרסנטיים. רוחניות, היא התוצר של עבודת תיקון האיזון של האדם בין חוקי המציאות שחלים עליו ובין אופן תגובתו אליהם והתייחסותו אל חשיבותם. ובהתאם לכך אומרים המקובלים, "גשמיות", היא חוסר איזון, הנובע מההסתרה של האור הרוחני כאותו מימד ששולט בשדה התרחשות מציאות חיינו, כך שבסופו של דבר נתפס בנו העולם שבו אנו חיים, כגשמי. או כמו שאומר המשפט הידוע ש "חושך, הוא היעדר אור" ולכן, פעולת התיקון היא כולה הארה ומילוי של הכלי החדש בתענוג רוחני. בהנאה, שבניגוד להנאה הגשמית, נשארת שם לנצח ומורגשת באדם כקיימת לעד

יש הפרש בין גשמיות לרוחניות: שבגשמיות אזי הכח לפני העשיה... שלא עושין שום דבר מלפני שיהיה להם כח לעשות... מה שאין כן ברוחניות...מוכרחין להתחיל את העבודה לפני שמשיגים את הכח..." - יהודה אשלג, בעל הסולם

שכר ורווח, הם מה שמפריד בינינו ובין המציאות האלוקית. האינטרס, הוא מה שמבדיל בין רוחניות וגשמיות. זאת אומרת, שעניין שאלת התענוג שעליה האדם תוהה, היא דבר מה שמושג באופן שונה ברוחניות ולכן, מעצם היותנו בגשמיות אנו לא מבינים מהיכן לקחת את הכח לעבודה הרוחנית, ללא הבנת השכר המובטח. בגשמיות, אנו שואבים את כוחותינו לעבודה מטעם תענוג עתידי או מטעם מניעת הסבל כך או אחרת ובעצם נוהגים לפי כללי הרצון לקבל הנאה האגואיסטיים. לעומת זאת, רוחניות, מעצם היותה מנותקת מהגוף ומשכרו, אינה מובנת לאדם והוא לא רואה בה את ההנאה המובטחת. רוחניות, לעומת גשמיות, היא השגת תפיסת מציאות של הנאה שמגיעה לאדם רק לאחר "אמונתו" בשכר עתידי, מעל הדעת וללא הבנתו. שכן, רוחניות, משמעה יציאה מהתלות והיחס לעולם הזה ולכן, במידה שבה יראה האדם שכר כלשהו ברוחניות, הוא "יפול" לתחום הגשמי וכפי שכתוב, שמלכתחילה נעשה תיקון שהאדם לא יוכל לעשות שימוש ברוחניות לשם הנאתו האישית הקלוקלת. היינו, שהרוחניות, מתגלית כלפינו, רק בהתאם לתיקון שעשינו במהלך דרכנו על מנת להגע ליצירת איזון בינינו ובין החוקים הפועלים על היקום מלכתחילה