החיים, כפי שהסבירה פעם מישהי מבוגרת, הם כמו "בבושקה". היינו, אותה בובה שמקורה ברוסיה שעליה ניתן להלביש עוד ועוד בובות, מהקטנה לגדולה. והיא, החיצונית מכולן, היא כבובה אחת שמכילה לכל ואין זה שולל את כל הקודמות שבתוכה. כך הסבירה אותה אישה מבוגרת, כשנשאלה לדעתה על החיים בכלל ועל חייה בפרט, כמו גם על זכרונותיה מגילאים צעירים יותר, לעומת הגיל הנוכחי שלה וכדומה. ובכל זאת, הדימוי שבו היא השתמשה כדי להבהיר את תחושתה לגבי השאלות, מדגיש עד כמה הכל בנו ושדבר אינו אובד. שהכל, תלוי רק בהתפתחות שלנו ובמודעות, שאנו יכולים להיות בה, במסגרת חיינו הקצרים. והגברת הנכבדה, היא רק עדות קטנה לכך.

מודעות עצמית, היא עניינה של חכמת הקבלה, באופן כללי ונרחב. כך שהלומד אותה, בדומה לדוגמה הנ"ל, לומד להכיר כיצד הוא מכיל בתוך עצמו לא רק את הגילאים השונים והחוויות שהיו בהם, אלא יותר מכך. לימוד הקבלה, מתוך צורך שחל באדם המפותח, הוא זה שמובילו להכיר בעצמו רבדים ועומקים, המאפשרים כמובן גם לחיות את החיים במלואם. וחיים שכאלו, שמחברים הן את הרוחני והן את הגשמי לכדי אדם אחד, זהו מימוש ומיצוי באמת, שאליהם צריך לשאוף כמטרה. שהרי, המשמעות לחיים שלנו היא שנחייה אותם במלואם, בשיא הדרם. או במילים אחרות, שלא נהיה פה רק כאורחים, אלא כאותה בבושקה אך כבני אדם, המכילים לכל החוויות, כולל אלו שפחות קל להתחבר אליהן, כגון החוויה הרוחנית. זו, שלפעמים נראית קצת "פרימיטיבית" וישנה. שקשה לנו לראות בה, כממשית וברורה

עם זאת, על פי כל הכתוב עד כה ובהתאם, בכל הנוגע לתורה ולפרשות השבוע, למעיין בהן על פי הקבלה, כלומר, למי שמנסה לבחון את הכתוב שבתורה ולשייכו אליו כחלק פנימי, מתגלה אתגר שבמידה והוא ייכבש, יבחין האדם כיצד כל התורה בו ולא בספר או אמירה. שאין המדובר בדימיון אלא בממש. כלומר, כיצד כל פרשה ופרשה, עוסקת בעוצמת המודעות שלנו, ברובדים השונים והמגוונים שבנו, שמתפתחים ונעים גם אם אין לנו הכרה בכך. עם זאת, עיסוק ולימוד הקבלה כמוסבר, הוא שמביא להכרה בדברים. זאת אומרת, לאותה הבחנה בחלקי הנפש שלנו, כגון ממלכת כהנים, שבט הלווים, עם ישראל, משה ואהרון וכל שאר "דמויות" התורה, הנמצאות בתוכנו. עלינו, מוטלת רק האבחנה עד כמה שניתן, בקשר של "ההיסטורי", ל"עכשיו". כאשר כמובן שאין כאן כל היסטוריה, כמו שהסבירה הגברת הנכבדה, שהכל בה כעת כמו אז. כך שהשינוי, הוא רק לכאורה.

תורתנו, נקראת תורת אמת, שכן, היא אינה עוסקת בעבר כאמור, אלא בנו בכל זמן, עת ותקופה. אך אנחנו, לא פעם מתוך חוסר התפתחותנו ואי זיקתנו ליהדות ברמתה הפנימית והרוחנית, לא רואים את אותה אמת כקיימת בנו, כי אם הורגלנו לדמיין את הפרשות, לשמוע כדי לצאת ידי חובה ובכלל, יש לנו נתק מכל הכתוב, כקשור אלינו לנשמה. ובכל זאת, מפני שברור שאמת הוא עניינו של ספר זה, שעוסק בנו, הרי שמן הראוי שגם נתפתח לכדי רמה של מעל דימיון הסיפורים, כילדים קטנים, כך שנראה כיצד באמת, זה קשור אלינו לנפש ולנשמה. ובמידה זו, של לימוד הדברים ועיסוק בהם, נרגיש איך אנחנו מחדש נולדים, אך כבר לא ב"בבושקות" הקשורות בגוף, אלא לדבר מה הרבה יותר נשגב. לדבר מה, שאולי עכשיו מתחבא מאיתנו, ולכן נקראת גם הקבלה "חכמת הנסתר", כאשר בטח שאם נשאף ליותר, הנסתר יתגלה, בנו פנימי כחיצוני, כספר תורה אחד גדול שחקוק וחרות בלבנו, מתוך החיבור לכל פרשה ופרשה, בפרשות השבוע כולן. 

מוזמנים לקרוא את פרשות השבוע על פי הקבלה - משמעות החיים בפרשנות קבלית ופנימית