בשביעי של פסח, אנו חוגגים, שכן בשביעי נעשתה קריעת הים המפורסמת, כאירוע מכונן המסמל גם את סיום החג. עם זאת, חשיבות האירוע כה גדולה כך שעל אף שהיא חלק מהפסח, היא נחשבת לחג בפני עצמו כ"שביעי של פסח", שאסור לעשות בו מלאכה ולהדליק אש, אלא למשוך אותה בלבד מאש שכבר בוערת, כמו ביום שבתון. שהרי, קריעת הים כידוע, היא זמן בו נקרעו כל נוזלי העולם וידעו כולם שה' מוציא את עמו ישראל, ממצרים. ומה עוד, גם נודע שכל המצרים מתו ושהעם יצא ביד רמה ככתוב בחומש, שהעם צפה וראה את הנס ומובאת גם הדרשה הידועה לפיה מה שראתה שפחה על הים לא ראה יחזקאל בן בוזי (שראה מחזות וניסים גדולים). 

"שבעת ימים מצות תאכלו אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל מיום הראשון עד יום השביעי מקרא קודש וביום השביעי מקרא קודש..." כך כתוב בספר שמות (פרק י"ב), כאזכור למצוות החג השביעי של פסח, מן התורה. יש בזמן זה הנוהגים להיוותר ערים משך כל הלילה ואף באחרון של פסח, שהוא זמן סעודת משיח, כתיקון שערך הבעל שם טוב מייסד החסידות בכללה. תיקון נוסף מחסידות חב"ד, הנחיל מנהג שגם כולל שתית 4 כוסות יין בדומה לליל הסדר וכמו כן, אכילת מצה. זאת, בכדי להפיץ את בשורת סיום החג, כבוא המשיח, או לפחות כזמן ציפיה לו, כגואל אחרון שיסיים את שהחל במצרים, אז, אבל עכשיו.

מי שקפץ למים, לים סוף ראשון, הוא כידוע נחשון בן עמינדב נשיא שבט יהודה, מי שגם היה סבו של בעז, בעלה של רות המואביה, כך שהנין של נכדו היה המלך דוד. זאת אומרת, שהקשר שבין הנס, למשיח (שיצא מרות המואביה) מתרכז לו בזמן הזה במיוחד, כהארה הנמשכת על פי החכמים, של זמן הגאולה העתידית. זו, שכאמור אולי החלה במצרים, אך כמו שכתוב שה' "יגאלנו שנית", בניסים גדולים יותר ובמופתים אדירים יותר מאשר כבראשונה. מאשר אז, במצרים, בה הקב"ה הפלא את מכותיו ו"הכין את הקרקע", לנו כאן עכשיו, כהמשך העם וצאצאיו. אלו, שחוגגים אלפי שנים אח"כ את אותו אירוע, תוך ציפיה לנס הגדול מכולם, של התגלות הבורא בנו, ואח"כ בכל העולם, כפי שלא קרה עוד אף פעם. וזאת, יקרה בגאולה הזו הפעם, במהרה בימינו אנו כמובן.