המקור שלנו, הוא אחד ונקרא "אדם". ומוסברים הדברים היטב בספר בראשית: "זכר ונקבה בראם, ויברך אותם, ויקרא שמם 'אדם'". כלומר, שזוגיות, במסגרת ישות אחת הנקראת "אדם", היא ברירת המחדל שלנו. במקור, מזה באנו ואנו משתייכים כזוגות זוגות, של זכרים ונקבות, לנשמה אחת שמכילה את הכל כשלם בתוכה. עם זאת, מסבירים לנו המקובלים שלאחר חטא אדם הראשון, מתגלם לעינינו מבנה שונה מזה שהיה כנשמה אחת. ובמסגרת מבנה זה של עולם החומר, אנו כבר לא תופסים מציאות של שלמות, אלא של חלוקה. של שוני, המכיל בתוכו מקום לשתי תכונות מנוגדות הקרויות "זכר" ו"נקבה", שהן כמעין חלוקות ביניהן ומפורדות. והשימוש במילה תכונות, הוא לא מן הסתם, שכן על כך מדובר בדיוק. על "צורה" של מערכת, שמאופיינת בתכונה כזו או אחרת.

חלוקה לזוגות היא אינה דבר שקיים רק באורגניזמים כמותנו ובכל שאר היצורים והחיות, אלא בכל תחום ותחום. כך למשל, ניתו להבחין בקוטביות זו גם בחיי היומיום שלנו, ככזו המצויה בכוח האלקטרומגנטי, שמבוסס על כוח חיובי וכוח שלילי, ושהמתח ביניהם מייצר חשמל. או המגנט עצמו המכיל קוטביות מנוגדת ועוד ועוד דוגמאות. או במילים אחרות, עולמנו מחולק בין שני מציאויות (תכונות) לאחר החטא, הנקראות זכר ונקבה בפשטות. כשהנקבה כשמה כן היא והיא כ"נקב" המסמל חיסרון ומצב של שלילי ולעומת זאת, הזכר הוא החיובי. הוא, מסמל את השפע, הרוצה להעניק את עצמו אל הנקבה וכך, לייצר שלם חדש משתי התכונות. עם זאת כאמור, אין הדבר מצביע על חיוביות של זכר לעומת נקבה או של חסרונן של הנקבות לעומת הזכרים שבעולם, אלא על השלמה. על שיוויון, המתאפיין ביצירת שלם מתוכו, המשתווה בזאת לכמעין דגם של הנשמה הראשונה. כמובן ש"דגם" זה, גם הוא לבסוף מקבל צורת זכר או נקבה וממשיך במצוות "פרו ורבו" שניתנה. אך עדיין ברמת הסמליות, הנשמה עצמה, שלנו או של צאצאנו, היא תמיד אדם שלם. כלומר, היא שלמה לכשעצמה. ומה עוד, שהיא תמיד כנקבה, לעומת הבורא המשפיע את אורו לתוכה ככלי, המכונה בפשטות "הרצון לקבל הנאה". שזו, כל הבריאה כולה על פי הקבלה

"אור" ו"כלי", הם בין המושגים הבסיסיים ביותר בחוכמת הקבלה. מושג, שאף זלג הרבה מעבר לקבלה וניתן לשמוע אותו בכל חוכמת ניו אייג', ואפילו בפסיכולוגיה. עם זאת, מסבירים חכמי הסוד, שכפי שאנו רואים את המערכת הגשמית והגופנית, כך גם נראית המערכת העליונה, הרוחנית. ולכן, כהשלכה מכך שהמקור הוא כך, באותו אופן, אנו תופסים גם את עולמנו. ושם "למעלה", נשמתנו כשלם נחשבת לבעלת תכונה נקבית, לעומת השלם המשפיע לה, שהוא הבורא, ככוח השפע השואף לזיווג עם זוגתו. כמובן שהבורא אינו זכר או נקבה חס ושלום, שהרי כתוב ש"אין לו צורת הגוף" וכדומה, אבל מבחינת האור המתפשט ממנו, אזי הוא נחשב לזכר. שכן, האור לכשעצמו, כמייצג את "רצון הבורא להיטיב לנבראיו" (בעל הסולם), כל מטרתו היא להיכנס אל בריאתו ולמלאה. והבריאה, היא הנשמה. עם זאת כאמור, לאחר החטא, תפיסת מציאות של המצב השלם של "נשמה", נפלה לדרגה המכונה "גוף" ולכן, אנו פה חלוקים בגופות ולא רואים או מרגישים נשמות. אבל בנשמה עצמה כשילוב בין שתי הכוחות, יש את המצב השלם שאותו ברא הבורא, ככלי המקבל את האור המושפע אליו ובכך, משיג אחדות עם העליון לו שזו "פריה ורביה" רוחנית. ומצב זה, הבא לידי ביטוי בעולמנו כזיווג בין זכרים ונקבות, מקורו כמוסבר, מרצון הנשמה בעצם, לשוב למקורה השלם. 

השלם, הוא אדם, אשר ללא עזר כנגדו, אין לו יכולת להשיג מעבר למצבו. משום כך, נטל הבורא חלק מן המצב השלם הזה והוציא אותו החוצה מתוכו כ"נקבה". כלומר, המדובר על תבנית (לכן נקראת "דמות"), שנגזרת מן השלם (צלם) ובהתאם, בבוא החיבור בין השניים היא משלימה אליו. עם זאת, בטרם ההיפרדות ויצירת הנקבה, לא היה ניתן להגיד בוודאות שהאדם, הוא זכר. כלומר, שההבחנה בזכריותו באה לידי ביטוי דווקא מתוך היפרדות החלק הנקבי שבו לחוצה ממנו, ככוח, שיאפשר לו להשיג יותר מדרגתו ככתוב "ויחסירהו מעט מאלקים". ובשביל לכסות על המעט חיסרון הזה, הוצא מתוך האדם כשלם, צורת חיסרון שמולה הוא יוכל לעבוד ולהתמודד (עזר כנגדו). עם זאת, הבחירה ה"שגויה" ונפילה אל החיסרון, במקום לעמוד בניסיון ולא להתפתות, היא שהביאה לכדי שבירת התפיסה הרוחנית השלמה. לכדי הפרד בין חלקי השלם, עד לכדי תפיסת העולם במציאות החומר הנכלה. והתיקון כאן, מעבר להיותו ב"פרו ורבו", כך שכל אחד ואחת לאורך כל הדורות מתקן מעט, יהיה בסופו של דבר גם ברמה הרוחנית של תיקון שלם. כזה, שיבוא לאחר השלמת כל הזוגות (בני אדם) שבעולם, בתיקונן הקטן. עם זאת, כיוון שהמקור שלנו מובן לנו וכתוב לנו עליו רבות, עלינו לקחת דוגמא ממנו לניהול מערכות היחסים בינינו כזכרים ונקבות, השואפים להשיג כל אחד את נשמתו הוא ולא פחות מכך, להמשיך לתת ולהעניק חיים, הלאה, לצאצא שיבוא מתוכנו. זה, שיוכל להמשיך עוד קצת, מהקצת שהיה חסר לנשמה הראשונה ולנו, כהמשך לה