אוכל, מזון, סעודה, הם מרכיב עיקרי ובסיסי בכל הקשור לענייני יהדות ורוחניות. אם זה בחגים, באירועים, בשמחות, בלוויות, הכל תמיד סובב סביב האוכל והמטעמים השונים המוגשים לבאים, ולא מן הסתם. שכן, מבחינת השורש שלנו כ"עם הספר", אנו בפנימיותנו ע"פ הכתבים, באנו לעולם הזה בשביל להגיע ליום שבו יחכה לנו הבורא, עם שולחן ערוך לכבודנו ובו כל טוב. על השולחן הזה נאמר ש"הכל מתוקן לסעודה". זאת אומרת, שהמלך יושב שם, ורק ממתין שנגיע אליו ליום ההוא. ליום, בו נהיה מתוקנים בכדי לזכות לשבת בשולחן הקדושה ולטעום מסעודתו. ממאכליו של זה ש"זן את הכל", הקב"ה.


הקשר שבין הבריות לבורא, מכונה בשפת הקבלה "טעמים". היינו, הבורא מתקשר איתנו, באמצעות אותות שהוא שולח לנו, ומורגשים בנו בצורת טעם. אנחנו, כתחתונים אשר השפע מוענק להם ממעלה, מקבלים לתוכנו את השפע הזה ומעין "מודדים" בו אלמנטים שונים. הם, אשר בסופו של דבר אלו שיוצרים את התפיסה והמודעות שלנו, את החיים שלנו ואת ההרגשה שלנו בהם. כלומר, שה"טעמים", שהבורא נותן לנו לטעום מהם, הם לא רק החלק הנמוך של המציאות בצורת מזון, אלא המדובר על העצמיות שלנו בפני עצמה. זו, שחשה את העולם ו"טועמת" אותו, ובהתאם, מעידה עליו.


4 גוונים של טעמים יורדים אלינו מן השמיים ומורגשים בנו, מעבר לרמת הפה והחיך, גם בלב. היינו, שחיינו, סובבים להם סביב הרגשות שונות ומגוונות, המתמסגרות תחת מצבים הידועים בשמות "מתוק", "מר", "חמוץ" ו"מלוח". כמובן שישנם גם טעמים רבים ונוספים המשלבים מידות שונות מארבע הטעמים הבסיסיים, אבל באופן כללי, אלו 4 צורות חיינו. והן, באות לידי ביטוי כאמור, גם בהרגשתנו. כשטוב לנו, זה אומר שמתוק לנו וכשרע לנו, זה אומר שמר לנו. כמו מעין שני מצבים של "שחור ולבן" הקובעים את ערכי ה"טוב ורע" שלנו. בנוסף, ישנם גם החמוץ, המבטא את מידת ריכוז הנוזלים שיש באוכל שלנו (חומצי או בסיסי) ומלח, שכידוע תכונתו היא ספיחת נוזלים. היינו, שהחמוץ והמלוח, קשורים גם במרקם (ספוגי, קשה, לח ורך וכו) ולא רק בטעם. והכל, מחושב בפה.


אנחנו, על כל המבנה שלנו ומערכת העיכול שלנו, קשורים כפי שהוסבר מעלה, לשורש המוביל לעתיד שבו נטעם את העולם, את המציאות, כסעודה אחת גדולה וטובה לצדו של מלך מלכי המלכים. זאת אומרת, שכל הגופניות הגשמית, הפיזית, החומרית, שבה אנו חיים פה ומתכלכלים סביב האוכל, נובעת מסיבה עליונה הקשורה למי שתיקן עצמו ויכול לחוש בטעם החיים הטוב והרוחני. בטרם זאת, כל קשרנו הוא אל הגוף ואל מערכת העיכול הזו, הגסה והסופית שמחיה אותנו. לעומת זאת, ככל שנשיג קשר אל מבנה נשמתנו והמערכות השונות בה, כך נזכה לחוש את החיות דווקא מהטעמים הרוחניים, שאינם מבטלים את התענוג הגשמי אלא להפך. הם מעין מעלים אותו מעלה. היינו, שמי שמחובר גם לפן הרוחני שבחיים, גורם בכך שכל גשמיותו, מאכליו, חייו בעולם הזה, מתעלים אל חוויית נשמתו. ושם, ה"דיאטטן" הראשי ואנחנו, בקשר המאפשר לנו למצות את החיים האלו עד תומם. שהרי, כשזה יקרה, נבין איך הכל היה מתוקן לסעודה כאמור, ואיך כל הטעמים משתלבים להם יחד בתוכנו לעונג אדיר ומבלי להזיק לנו. מבלי שיהיה לנו מצב של יותר מידי או פחות מידי. זו הסעודה שאליה נגיע בתיקוננו. ועד אז, נמשיך לפסוע בדרך ולהתכונן אליה, דרך הטעמים השונים שאנו צריכים לברר ולמיין, במהלך חיינו