ההבדל העיקרי שבין דתיים לחילונים, כפי שאנו מבחינים בזאת לא פעם, הוא לא באמונה בקב"ה, או חס ושלום בחוסר אמונה בו, אלא שעניין זה של דתיות וחילוניות בא בעיקר לידי ביטוי ברמת "התרבות", שבה נוקט כל צד וצד. היינו, שאם נשאל את רוב החילונים האם הם מאמינים בקב"ה הרי שהם יטענו שהם מאמינים. עם זאת, אמונה זו לא מתבטאת אצל החילונים בסממנים חיצוניים כאלו ואחרים שבהם נוקט האדם הדתי. אך אותם סממנים חיצוניים כביכול שניתן לראות על האדם הדתי, גם הם חלק ממצוות ומנהגים ולכן, ברור שאין זה עניין של תרבות גרידא אלא עניין של גישה לאמונה. אלו ואלו מאמינים ובעצם, רוב עם ישראל ואף רוב בני העולם מאמינים בקיומו של אל אחד ובכלל בכוח עליון כך או אחרת. אך עדיין, הגישה לאמונה כפי שאנו רואים, היא זו שמבדילה את המאמינים אלו מאלו ולא (רק) האוביקט שבו הם מאמינים. זאת כמובן, נובע מן העובדה שאופן האמונה אכן מצביע על אמיתות האוביקט, אחרת היה שלום עולמי ומופלא כי כולם פשוט היו "מאמינים" וזהו. ובוודאי שלא כך הוא הדבר, מפני שאמונה בלבד כמו שמוכיחים החיים, היא לא מה שקובע. איך להאמין, זה מה שמסביר במה אתה באמת מאמין, לאן אתה משתייך ומהו המגזר שאליו אתה קשור. שכן, ה"איך", קובע את ה"מה" ואת טיבו. וכאן, בנקודה זו, מתבלט לו עיקר ההבדל שבין המגזר החילוני ובין המגזר הדתי. היינו, שלמרות שגם החילונים מאמינים בקב"ה, ממש כמו אחיהם הדתיים, הרי שעדיין צורת האמונה, לא באה לידי ביטוי כפי שהיא אמורה לבוא, לדידם של הדתיים. ולכן, יהודי ש"סתם" אומר "אני מאמין", בלי לקיים את המצוות ולנקוט במנהגים פחות או יותר, הוא הוא חילוני. ובטח שככל שאדם כן הולך בדרך היהדות, הוא דתי יותר. וזה, רוב הפער שיש בעמנו בין שני המגזרים של דתיים וחילוניים, כמעט.

כאן המקום, לשים את הגבול ולהבדיל בין חילוני לכופר. חילוני, הוא אינו כופר,  אלא שהוא פשוט לא נוקט בדרך מסוימת הקשורה לאמונתו, מלבד אמונתו שיש בורא לעולם וזהו. כופר, הוא מי שנמצא בקשת שבין לא מאמין ולא מעוניין להאמין בה' ועד כדי כך שהאדם טוען כל טענה אחרת כנגד הכוח העליון ובעצם, כופר בקיומו. ועדיין, אם באמת נפנה ללב של כל חילוני וחילוני ונשאלו מדוע הוא אינו מאמין באותה צורה כמו שהדתי מאמין, הרי שנגלה שבמידת מה, הגבול מאוד דק בין חילוניות לכפירה. כלומר, שסביר להניח שרוב החילונים יטענו שהסיבה שהם לא חוזרים בתשובה לגמרי למרות אמונתם, נובעת מחוסר אמונה "שלמה". זאת אומרת, שהם יודו שבתוכם הם לא ממש מאמינים. שהם זקוקים להוכחה. שהם לא מבינים את הקשר שבין כל אותה חיצוניות, לבין אותה אמונה פנימית. שהם חושבים שאמנם יש בורא לעולם, אך הוא לא באמת אחראי על הכל שכן, גם לנו יש שליטה על העניינים. כלומר, שטענות מסוג אלו שיש בלב החילוני, מצביעות בוודאי על סוג כזה או אחר של קרבה לכפירה, לפחות לעומת אותה אמונה דתית "עיוורת" שבמסגרתה "אין ספק" לדתי, שיש בורא לעולם. ומכאן גם סביר להניח, נובע הויכוח העתיק שלא פעם משתרבבת לתוכו המילה "פרימיטיב" שבה נוקט החילוני כלפי הדתי באומרו שהדתי, הוא פתי מאמין. היינו, שהוא החילוני, לעומתו, לא סתם מאמין אלא דורש הוכחה כלשהי ולא מוכן לשנות את חייו סתם כך. זאת אומרת, שמורכבותה של המחלוקת כבר מושרשת בנו והדיון הנוקב מתנהל לו מאז שחזרנו לארצנו והנה היום, אנו ניצבים ציבורים מול ציבורים, מחולקים בינינו בשאלת האיך, בשאלת המה ובשאלת הלמה וכל צד עם טענותיו הצודקות מנופף בהן וכנראה שיש להכריע את המלחמה הפנימית הזו בינינו, שכן, חלק לא מבוטל ממנה משליך על מציאות חיינו החומרית והיומיומית. זה משליך באופן ברור על שאלות כמו תקציבים ללומדי תורה ונקיטה בשיטת החינוך הדתית או אחרת וכדומה ועד להתייחסות שלנו האחד לשני, כאזרחים, כעם שאמור להיות מאוחד. וגם כאן, כל צד עדיין עם טענותיו הצודקות, אם זה בעניין אי גיוס חיילים דתיים או באי תקצוב החילוניים לעומת חובשי הכיפה אך בדיוק פה הזמן להבין את השורש לדברים כאמור. שורש, שמקורו באי בירור והסכמה על הגישה הנכונה לאמונה, למציאות, לעתיד החיים שלנו כאידבידואלים וכאומה. ולכן, התייחסות לדברים, היא מה שנדרש מאיתנו בזמן זה. בזמן, שבו אנו צריכים לשוב ולהתאחד תחת הסכמה אחת גורפת על גישתנו לחיים כאנשים שמאמינים בצורות שונות, שמחזיקים דעות שונות וחושבים דברים שונים, שגורמים לנו פירוד ומדון, כך שלמרות השוני, נתחיל ליצור גשר. נתחיל לראות, איך אנחנו מסכימים על דבר מה, לפני שכל מה שאנו מסכימים עליו הוא לא להסכים. 

הסכמה, מסבירים חכמינו, היא אינה בשאלה האם יש אלקים או אין חס ושלום. על כך, אין צורך בדיון ואין טעם בדיון. מי שמאמין שהכל מתנהל על פי הטבע איכשהו, שכך יאמין ולעומת זאת, מי שמאמין שעל הכל אחראי כוח עליון, שכך יאמין. גם מי שנמצא בין לבין ואינו בטוח במה להאמין, או איך להסביר את אמונתו וכדומה, גם על כך, לא צריך להיות נסוב הדיון. אלא ההפך, היינו שככל שבני האדם באים וטוענים יותר ויותר אם יש או אין כוח עליון ומהו, כך הם יותר ויותר, מלמדת אותנו ההיסטוריה, יריבו ביניהם. ילחמו. לעומת זאת, אם כל אדם ואדם באמת יסתכל על עצמו ועל פנימיותו ויבין שהוא נובע מתוך חסרון פנימי לאיזשהו מילוי נפשי שהוא זקוק לו, כך הוא יגלה מה באמת מניע אותו ומה יתן לו את ה"תרופה" לשאלת האדם שבו. שאלה, שנסובה על משמעות החיים, על תכליתם, על המציאות שסביבנו ושל כל הטבע הפלאי הזה שמקיף אותנו באינסופיותו כאותו עולם שבו אנו חיים, כעם וכמשפחה אנושית כללית וגלובאלית. כלומר, שמתוך חסרון זה של רמת האדם שבנו לאושר, לחיים של טוב ועונג ומלאי אמת וצדק, אנו משליכים את יהבנו על הכוח העליון ולא מטפלים באותה נקודת חסרון כואבת שיש לכל אחד בצורתו האישית. ונקודה זו, יש להסכים, קיימת בכל אחד באשר הוא אדם, שכן, בכך אנו נבדלים משאר יצורי העולם. בפטונציאל שלנו, לבנות מהחסרון הנפשי שלנו, גילוי של מציאות שתמלא את החלק שבזכותו אנו יצורים שכליים ועליונים ולא סתם חיות שאוכלות, מתרבות ומתות.  ואם על כך תהיה הסכמה, תחול התקדמות. זאת אומרת, שאו אז, יהיה לכל אחד אינטרס להתחיל להבין ולברר את המציאות הנכונה לחיות בה, שכן היא נוגעת לכולנו באופן ישיר מעצם היותנו חולקים את אותה מציאות. היינו, שעניין אחדותנו במציאות ויצירת שיח בנושא הכ עמוק וחשוב לנו, כבני אדם, כיהודים וישראלים, הוא דבר מה הכרחי כי הוא עוסק בחיים האישיים שלנו. ולכן, הגילוי של הקשר הזה שיש בין היחיד לרבים, בין האדם ובין שאר בני עמו, הוא חלק נרחב מהפתרון למצב כולו. למחלוקת המכרסמת בנו ככאלו המופרדים על ידי מגזרים וציבורים רבים ושונים. דהיינו, שעלינו להתייחס למה שמחוצה לנו, לזולת, ככזה שבו אנו תלויים ובו קשור פתרוננו. בלי זה, לא נשיג דבר. ולכן, פחות חשוב לעסוק בשאלת האלוקות וחשוב יותר לעסוק בעבודת ובמאמץ האחדות. משם, תתברר תשובתנו לאופן שבו אנו יכולים להבין איך לחיות האחד עם השני למרות כל השוני שבינינו ולמרות הדעות השונות. ועל כן, כל כך טורחים החכמים להזכיר את כל עניין הקשר שבין אדם לזולתו, ביודעם שללא זאת, ללא ההסכמה על תלותנו אחד בשני, תחול נסיגה. שכן, כך ישאר כל צד וצד בעמדתו הוא - ונתנצח, מבלי לראות את  הסוף.