"וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ..." הן המילים, המתארות את תחילת זמן אחרית הימים, כפי שהוא מתואר בכתובים ואף בהן פותח המקובל בעל הסולם את מאמרו, מאמר השלום. שכן, במילים אלו, מתוארת אותה אוטופיה שאליה שואף עם ישראל להגיע כעם הספר ובוודאי שכעם שהעליון שבסמליו הוא השלום, כפי שכתוב "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק לישראל, אלא השלום". כלומר, שהשלום, הוא הערך הגבוה ביותר שלנו. לא מן הסתם מדייק הכתוב בתיאורו, שכשזה יקרה "יגור זאב עם כבש", כי השלום מבחינת תורתנו, הוא אינו מצב של חוזה בכתב בין ראשי ממשלות, כזה או אחר, אלא שהוא יתרחש בכל. לא רק בין בני אדם, אלא גם בין החיות, בין הטורפים והתמימים, בין האוכלים והנאכלים ובטח שבין בני האדם, האומות, העמים. שלום, זה שלום אבל עד הסוף, על פי משנתנו. ועל השלום הזה, מדבר בעל הסולם במאמרו. מאמר, שבא לתאר את זמן הדור האחרון אשר בו תחול אותה אוטופיה. זמן שבו החברה העתידית תגיע למצב כפי שכתוב של "תתפרנסו זה מזה", כך שהמערכת הכללית של האנושות, של הטבע, תהפוך מצורת פירמידה, לצורת כלים שלובים. אז, כבר כל פרט ופרט ימצא את תפקידו במערכת ודבר זה, יביא כמובן ל"שלום". להשגת אותו מצב שעליו מדברים כולם תמיד אם כפרטים ואם במסגרת הדיפלומטיה של מדינות העולם

שלום, היא מילה המתארת את הקשר המאוזן והבריא שיש בין החלקים. היינו, כאשר החלקים כולם עוברים ממחלוקת ותפקוד של מעמדות, למצב של "שלם" שמכיל אותם, זהו שלום. ומצב זה, של "שלם", הוא אותו השלום עליו מדובר בתורתנו ושאותו מנתח עבורנו הרב אשלג במאמרו, תוך שהוא פותח במילים "מחקר מדעי על בסיס נסיוני...". כלומר, שהמדובר במדע, העוסק בערכים אשר נתפסים בנו בדרך כזו  או אחרת אולי, אך מקורם בעצם תלוי בהבנה של חוקיות ושל גישה מדעית, שבאמצעותה אנו באמת מבינים מהו שלום וכיצד משיגים אותו. את השלום, שהוא בעצם תוצר של מעין "נוסחה", אשר כל מה שלא הולך לפיה, לא יביא לסוף הטוב. לשלמות. אך לא זו בלבד, אלא שהמציאות ממילא תפעל כך שזה יצא לפועל, מפני שלא מדובר על ערך סתמי אלא על ערך מציאותי. זאת אומרת, שהשלום, הוא מחויב המציאות כך או אחרת והוא יתרחש כמתואר בכתובים - אך במידת הבנתנו את המדע העוסק בו, כך נוכל לזרז את התהליכים הללו. כך, נדע לפעול בדרך החוקיות של העולם ולהביא להבנת אותה "נוסחה", להשגתו של המצב השלם. מצב שבו כפרטים, כעם וכאנושות, נוכל להתעלות אל מדרגתנו הבאה ולחוות מציאות רוחנית שאליה נועדנו, כבני אדם. כאנשים. כנבראים, הנבדלים משאר הבריות בכך שביכולתנו לתקן את המעוות ועל ידי כך להשיג רמה עליונה של החיים. רמה, המכונה אלוקות, אשר במידת הכלתנו אותה, כך נחוש את השלמות שאליה אנו שואפים בחיינו. שלמות, אושר, שאותם אנו מרגישים שעלינו להשיג ולחוות בחיים כבני אדם, שכל יתרוננו על שאר היצורים הוא רק בפוטנציאל הרוחני שלנו. וכשזה פחות מזה, אנו כמו שכתוב "כולם כבהמות נדמו". כלומר, שכל מניעינו, מוסריים ככל שיהיו, לשלום או לכל ערך אחר, הם בדומה לאותה רמת הבהמה שכל מהותה מסתכמת בלהיוולד, לשרוד, להתרבות ולמות. וזו, לא גישה שדרכה אפשר להשיג שלום. זו, דרך חיי הבהמה. אצלנו, בני האדם,  יש סך הכל את התוספת המליצית של "לטוס לחו"ל". שזו, אחת הסיבות המרכזיות לאותו רצון לשלום,מעבר לעניין המלחמות, ההרג והנזק הכלכלי. אך עם מניעים שכאלו על פי המדע הרוחני, לא נוכל להתקרב לאוטופיה. לשלום המיוחל. לעומת זאת, במידת הפנמתנו את אמיתיות מושג זה, כך נוכל לפעול ממניעים נכונים לישומו, כאותה שאיפה עליונה בחיינו ולהשיגו

תחילתו של השלום, היא בנו. בפנימיותנו. בלי שזה יקרה, לא נוכל להגיע לשלום עם מה שמחוץ לנו. אם אנחנו במלחמה פנימית עם עצמנו, באופן טבעי בשלב כלשהו נשליך זאת על האחר ונהיה בריב עמו. לכן, מסבירים החכמים, שתחילת אחרית הימים, השלום, והטוב המיוחל, היא בתוכנו. משם, זה ישליך החוצה. ולכן, בכדי לפעול בדרך הנכונה למען השלום בעולם הזה, יש לפעול מן הפנים לחוץ, כלומר, מהרמה הרוחנית לרמה הגשמית ולא לחשוב שכל העניין יכול להסתכם ברמה החיצונית בלבד של דיונים ומשאות ומתנים. הרי החיים, המציאות, לא פעם מוכיחה לנו בתבונתה כי רבה, שאם נביט על ההיסטוריה בפן המחקרי תוך התייחסות לתהליכי השלום, הרי שרוב השגותינו כמין אנושי הוא מלחמות. לא מן הסתם אנו לא מצליחים ולא נצליח להשיג שלום עם אויבינו מחוץ, כל עוד לא נפעל בגישה הנכונה. וגישה נכונה מבהירים חכמי הרוח ביהדות, היא תיקון של אותה מלחמה שיש לכל אדם עם עצמו, בין החלק הבהמי שבנו, לחלק הנפשי. כלומר, ליצור שלום, בינינו לבין עצמנו, מבחינת חלק האדם שבנו, שכרגע נמצא תחת החלק הבהמי שכל שאיפותיו הן לגשמיות, כך שעל ידי תיקון תפיסת המציאות שלנו, והעלאת החשיבות של הרוחניות, על פני הגשמיות, כך נתחיל לפעול בדרך הנכונה להשגת השלום; מבפנים, כלפי חוץ. מהלב, החוצה. ומה שמחוצה לנו, זוהי כמובן אותה מציאות שמצטיירת לעינינו כעם ישראל, העם שלנו. שזו אותה שכבה נוספת שמעל פנימיותנו האישית, אשר בה עצמה גם דרוש שלום. כזה שישרור בין האנשים, האזרחים, הספרדים והאשכנזים, החילונים והדתיים - ובעצם, בין כולנו. זו הרמה השניה של השלום. משם, נוכל להגיע לרמה הכללית, השלישית, המכונה במקורות כ "אור לגויים". היינו, להוות דוגמא לאומות העולם, כיצד יש לפעול על המציאות, מבפנים כלפי חוץ. משלום פנימי, לשלום חיצוני. שכן, אותו שלום חיצוני יהא רק תוצר של כל המהות הרוחנית והוא, כפי שכתוב, יהווה מודל של מערכת מושלמת אשר בה יש פעולה של כלים שלובים, המשמשים כולם האחד את השני, ללא כל הבדל כזה או אחר. עם זאת, בשלם הזה, יש לכל חלק וחלק את תפקידו, כך שכל חלק וחלק חש כיצד הוא מתמזג עם השלם כולו ואין הפרש בינו ובין כל חלק אחר. ממש כמו שהגוף שלנו, שלכאורה בנוי מאברים שונים, אך בסך הכל הכללי, הוא משמש לנו גם כן כדוגמא, כיצד השלום יוצא לפועל כראוי, כשכל האברים כולם מהווים את השלמות של הגוף. של המערכת המאוזנת שנמצאת מעל כל חלקיה, כשלם, האוחז במציאות ונע בה בחופשיות, ובאיזון נכון אל מול כל השאר