חוכמת החילונים, הוא כנראה שמה החדש של חכמת הקבלה. שכן, נראה שיותר ויותר אנשים לאחרונה ובהם בעיקר חילונים, מוצאים את הקשר שלהם אל כל הקשור לרוחניות, דווקא באמצעות חכמת הקבלה ולא על ידי המוכר לנו מעולם הדת. כלומר, שפנייתם של החילונים למחוזות האמונה, אינה באה לידי ביטוי בביצוע טקסים, לבישת בגדים כאלו ואחרים או שמירת מצוות, אלא בעיקר בהתעניינות ולימוד של מה שבעיניי הדתיים, הוא האחרון ללימוד. ובמסגרת זו, יוצא בעצם שבזמנים אלו, הזמנים המודרניים, משהו בישראלים מתחיל לפקפק בכל מה שמכרו לנו עד כה ולעומת זאת, בקבלה, נמצא כנראה משהו שפונה אל הלב יותר מאשר כל דבר שאליו ניסו להפנות את לבנו. יש כאלו שכבר הבינו זאת ומיהרו לפתוח את מכוני הקבלה השונים שלהם במהלך השנים וצברו תחתם חסידים רבים המשמשים אותם ויש כאלו שלא מיהרו להפנים זאת, כגון קהלים רבים בעולם הדתי, שממשיכים לנסות ולשכנע שהקבלה, היא החלקהסופי בלימוד. לפני כן, יש ללמוד את הפשט ואת כל הווית היהדות כולה ורק אח"כ, לגשת לחכמת האמת. לסוד, שטמון במרכז התורה כבסיס לקיומה - וכאן, בצומת הזו, נצבים להם החילונים, שאט אט מתפכחים ומבינים שהאמת, היא אינה נחלתם של הדתיים ולא נחלתם של מכוני הקבלה, של "מקובלים ממשיכי דרך" או מיני התארגנויות שונות שרוצות להיות עלינו אוטוריטה

 

עכשיו, הם ימי הרוחניות העכשווית, של אלו שבוחרים בעצמם את דרכם, מבלי להיות תלויים באנשים אחרים "מכובדים", ככל שיהיו. עכשיו, זהו זמנה של האמת הבלתי תלויה ושייכת לאלו או לאלו, שכן, זה מה שהזמן מוכיח. שיחודו של החילוני בא לידי ביטוי דווקא בנאורותו ויכולתו להיות בבחירה חופשית. היינו, לשאול את שאלותיו על החיים, לשמוע את אלה ו/או את אלה ולהפנים את הרעיונות מבלי להיות קשור לרבנים, מוסדות, עמותות וארגונים. כלומר, להתייחס אל הרעיון הרוחני עצמו, מבלי לשייכו לאנשים בשר ואדם שרוחניותנו, תלויה בהם. וזה, כנראה יותר מכל, מצביע על הזמן המיוחד שבו אנו חיים. עת, אשר בה כאמור, מתגלה האמת. המציאות, כפי שהרוב רואה אותה, כחילונים. כאנשים, שהם אינם מאמינים סתם באלהים ושאינם סתם כך מאמינים ברבנים או בארגונים שמייצגים אותו. היינו, שזו עת שבה יוצאת לאור חוכמת החילונים, הדת, שאליה נמשכים אלו שאינם דתיים ורואים את דתם בעיקר, בחכמת הקבלה. בשילוב נכון של טקסים, מעשים ולבושים. היינו, בשילוב מאוזן של סממני התרבות הדתית ואימוץ של האמת משני הצדדים, בכדי להגיע לדבר האמיתי. החופשי

 

חופש, הוא משאת נפשו של החילוני. של זה שבוחר, בלא לבחור. שבוחר בלחיות, לפי "לדעת". היינו שלהאמין במשהו, סתם כך, זהו אינו המצב האידאלי ולכן בזמן המודרני, אין מספיק דברים שישכנעו את החילוני להיות דתי. להיות כזה שעושה פעולות שחוזרות על עצמן אין ספור פעמים וכל זאת, מבלי להבין ולדעת ברמת ההרגשה את הקשר, למשמעות החיים. אם כבני אדם ואם ככאלו שקשורים לאלוהים. לעומת זאת, כשהשכל המודרני פוגש בחכמת הקבלה המעלה לחלוחית בעיניו, הוא מוצא את הקשר שלו סוף סוף לכל מה שהוא שמע עד עתה, אך הפעם, הוא מתחיל קצת להרגיש. לחוש, שכל מה שהוא הכיר מעולם הדת, היה כהכנה לרגע שבו הוא יפגוש בחכמת הקבלה. לרגע, שבו הוא יכיר את הסוד תחילה. וכל זאת כפי שכתוב אכן מתקדם גם אל המצב שבו סוד זה, לא חייב להיות קשור למישהו שרוצה "לתפוס עליו בעלות", אלא שהאמת והחוכמה המובילה אליה, אלו הם דברים של נחלת הכלל. של כל מי שרוצה "לבוא וליטול". זאת אומרת, להפנים את הקשר שלנו כבני אדם דעתניים, לאמונה הדתית, שבאה לידי ביטוי בחכמת הקבלה כקשר להיותנו בני אדם המחפשים טעם לחיים. טעם, שממלא את הריק של חוסר הבנתנו לשם מה אנחנו חיים. ברמת ההרגשה, ההגיון וההשלמה ביניהם. השלמה, שעליה אומר ספר הזוהר שהיא שינוי שיקרה בסוף הזמנים ובמסגרתה כל אחד ואחת ירגישו את המשיכה כבני אדם תחילה, אל הקבלה. אל החוכמה, שבה השכל המודרני, החילוני, יכול להבין את החיבור שלו לאמונה, לאותה כיפה ולאלהים ואז, להבין בכלל מהי אמונה. מושג, שלא תלוי במעשים חיצוניים, כמו שהוא בעיקר תלוי בחיפוש פנימי שיש בכל אחד בעולם