קדושה, מסבירים המקובלים, היא אינה עניין של חומר, מקום, זמן או פעולה וכדומה, אלא שקדושה הם אומרים, היא עניין הקשור לכוונה שבלב האדם ועבודתו כלפיה. בדומה לכך למשל, מקדש החתן את הכלה ואומר לה, "הרי את מקודשת לי", שבזאת, הוא מבדילה משאר הנשים בעולם כמיוחדת. היינו, שקדושה, או לפחות הקירוב אליה, אלו הם דברים שתלויים בכוונת הלב שבאדם להשיג ולראות כיצד הוא יכול להתכוונן אל הרוחני ולייחדו מן הגשמי. שכן, רק הרוחניות נקראת קדושה, מלשון נבדלת, שהרי מעצם המושג בעצמו, נובע לנו ההבדל שרצו לשים בינו ובין מושג החומר, כך שיובן שאלו הם דברים נפרדים. חומר, באשר הוא, זהו חומר. רוחניות, כשמה כן היא, מנותקת ומופשטת מכל גשמיות ולכן, נבדלת מהעולם הזה כפי שהוא מוכר לנו ונקראת קדושה. זאת אומרת, שהיא אינה מושפעת מן החומר אלא היא כולה, קשורה לכוונה שבלב. לגילוי של דבר מה שהוא בפנימיות המציאות והוא אינה קליפה חולפת ככל שאר הגורמים החיצוניים שבעולם

 

ארץ קדושה, היא אותו מרחב פנימי שבו האדם מוצא את כוונת לבו ויכול לעסוק בה ולעבוד עמה. זאת אומרת, שארץ, היא מלשון רצון (א.ר.צ.) ולכן, כשהרצון קדוש, יש להבין שהוא נבדל משאר הרצונות שבאדם. היינו, שהאדם, בדומה לכל יציר אחר, הוא גוף הנמשך אחר רצונותיו בכדי לקיים עצמו ולהרגיש את המציאות כחוויה חיובית ובכך, אין הבדל בין גוף האדם לכל שאר גופי העולם ההולכים אחר רצונם. לעומת זאת, כשהרצון של האדם, כך או אחרת, תר ומחפש ואף מוצא קשר לכמיהה רוחנית, אזי אומרים המקובלים, נכספת נשמתו של אדם זה לגילוי של הארץ הקדושה. היינו, לגילוי מלא של הרצון שנבדל משאר רצונות הגוף הקרויים "אומות העולם" שבאדם, כך שרצון זה, הוא שמבדיל את המרחב הפנימי שהאדם עובד בו ומגלה אותו, מול המרחב החיצוני, החומרי, שבו אין קדושה והוא כשאר רצונות העולם. כלומר, רצון לתענוגי הגוף הגשמי הנהנה מכל אותם מילויים סופיים ומוגבלים שבעולם הזה

 

 

רוחניות אם כך, מובן מדברי הקבלה, היא לא דבר מה שתלוי בפיסת האדמה שעליה יושב האדם, בתכונותיו הבהמיות יהיו אשר יהיו, היא לא תלויה בשכלו, כשרונותיו ובכלל, בחיצוניותו, תהא אשר תהא. שכן, רוחניות כאמור, נבדלת מכל הקשור בחומר והיא עניין שבכוונת הלב. בתפיסת המציאות. זאת אומרת, שכאשר כוונת הלב מנותקת מיחס לבורא ושאר נשמות בני האדם ומלוכלכת בכוונת זדון אגואיסטית של רצון לקבל הנאה לעצמנו בלבד, אז זו כוונה שנמצאת בגלות. בהסתרה מן הרוחניות ובטומאה לעומת קדושה. עם זאת, אם האדם הולך בדרכי התורה, היהדות והקבלה ועושה עבודה שבלב שמטרתה תיקון הכוונה לקשר עם הבורא, לקשר עם המציאות כרוחנית וטיפוח החשק להכרת נשמתו, אז הוא משול למי שיצא למסע אל אותו מרחב הקרוי ארץ ישראל. לרצון, שאינו פועל עוד לפי חישוב של ימין ושמאל, טוב ורע, אלא לפי חישוב (בקו אמצעי הקרוי ישר-אל ) של חיצוני ופנימי ושל בירור האמת שבחיים מול השקר. הגילוי הסופי של הדברים, הוא שמוביל לאותו מרחב פנימי שעליו כתובים הכתובים ובו עוסקים הספרים ומכונה ארץ ישראל. ארץ, שהיא קדושה מלשון נבדלת בפנימיות האדם שכן, בה הוא משיג את המילויים וההטבות שאינן קשורות עוד בחומר העולם הזה, אלא הוא משיג את המשמעות הרוחנית ולכן לבו, מהווה משכן למציאות הרוחנית, המכונה "קדושה". היינו, שהוא רואה את השוני והיופי שבה, מול כל הבלי העולם

 

אם כן ניתן להבין, במסגרת כל זאת, את מצבו של העם בימינו, אל מול היכולת להזדהות עם המהות שלנו כישראלים, עם ככל העמים, לעומת תפקידנו הרוחני, שמבדילנו מכל העמים. והבדל זה, אינו נוגע לשאלה מי טוב יותר, אלא שמקורו של כל הסדר הזה, החיצוני כביכול, הוא במה שמכונה סדר של שורשים וענפים. ועל עניין זה, מבהירים החכמים שכל ענייני הענפים הגשמיים שנראים לעינינו בעולם הזה, נובעים ממקורם הרוחני, שהוא הסיבה השורשית להתהוותם מולנו בסדר הנוכחי. סדר, שבו ערוכה מולנו מציאות מחולקת בין ישראל והגויים, בין תורתנו לתורתם, תרבותנו לתרבותם וכו. שהרי העולם הזה, הוא רק ענף אחרון והשתלשלות של סיבות רוחניות שיוצרות לבסוף את התוצאות שמרכיבות את החיים שלנו. ולכן, עיסוק בתוצאות, לא יניב דבר אף פעם, אלא שרק קשר עם הסיבות הוא שיוביל את העולם להתעלות מעל החומר, לדרגת בני אדם. ליציאה מן הגלות, אל הגילוי של הקדושה. לגילוי, של ארץ שקיימת בכל אחד ואחת בפנימיות, לעומת כל החיצוניות החשוכה. לכן, בהתאם לכל זאת, כישראלים ויהודים תחילה, ניתנה בידינו ראשית התובנה והיכולת להעבירה הלאה ולהסבירה לשאר, בדבר הקשר שבינינו ובין האדמה הזו. בדבר הקשר שבינינו ובין התורה הזו ו"תפקידנו" הרוחני, כאן, בתוך אותו מרחב חומרי, כביכול. היינו, שאותו מרחב שמתגלה לעינינו כחיצוניות, שלפי האמור לעיל אינו קשור בפנימיות, עדיין יש להפנים מציאות זו בדרך שורשים וענפים ולקשר בין האדם, לאדמה ע"י הרוחניות המחברת בין השניים, מבחינת התפקוד שלנו כמהות רוחנית בעולם. במסגרת היותנו במציאות, שאולי אנו קשורים אליה כרגע רק מבחינת האדמה, אך עלינו לטפח את הסיבה השורשית שהובילה אותנו לכינוס כה גדול פה, ככאלו השואפים להרגיש בארץ הקדושה. התוצאה מכך תהא,"מלוא כל הארץ כבודו", בסופו של עניין הן בשרשים הן בענפים. כלומר, גם באותו מרחב פנימי של אושר שהאדם מחפש ומגלה אותו כנבדל וקדוש בנשמתו וגם באדמה עצמה, בחול ובאבנים

________________________________

הנה  מעתה מוטל רק עלינו שכל אחד ואחד יקבל על עצמו בכל נפשו ומאודו להגביר את פנימיות התורה על מעלת חיצוניות התורה ולהגביר בחינת ישראל שבו, שהיא צרכי הנפש על בחינת חיצוניותו עצמו שהיא בחינת אומות העולם שבו, שהיא צרכי הגוף ואז יגיע כח הזה גם על כלל ישראל כולו עד שעמי הארצות שבנו יכירו וידעו את השבח והמעלה של גדולי ישראל עליהם וישמעו להם ויצייתו להם. וכן, פנימיות אומות העולם שהם חסידי אומות העולם יתגברו ויכניעו את החיצוניות שלהם שהם בעלי החורבן. וכן פנימיות העולם שהם ישראל, יתגברו בכל שבחם ומעלתם על חיצוניות העולם שהם האומות ואז כל אומות העולם יכירו ויודו במעלת ישראל עליהם

בעל הסולם