deot1ויכוח, הוא חלק מהווייתו של המין האנושי בכלל ושל היהודים בפרט. עם זאת, כשהויכוח נוגע לחכמת הקבלה, נראה שהמקובלים תומכים בכך שכן, הויכוח, בכוחו ללבן דברים. ויכוח, הוא לא ריב, אלא מעין התכתשות דעות שמפסלת מציאות חדשה למתווכחים. מציאות הנקראת "מסקנה". ללא מסקנה, הויכוח הוא עקר. אם הצדדים לא החכימו מהדיון והתבצרו בעמדותיהם, אזי הם לא עסקו באמנות הויכוח האמיתית. זו, שמולידה הבנה משותפת של דבר מה שיוצא כתוצאה מהויכוח. ובנושא חכמת הקבלה, רבים הם המתווכחים מבלי להכיר את רזי החכמה, או את אמנות הויכוח ולכן לא פעם, החוכמה יוצאת נפסדת ושמה ניזוק כתוצאה מהדרדרות הויכוח, לכל מה שהוא לא באמת חכמת הקבלה, אלא כל מה שסביב לה
 
 
 
5 נושאים נפוצים בויכוח על חכמת הקבלה:
 
  1. נושא האמונה בחכמת הקבלה, הכולל בתוכו עבודה פנימית שהאדם צריך לעשות בכדי לזכות בה, שונה במהותו מן הדרך שבה מוכר לנו הנושא, היינו, מתחום הדת. כלומר, דרכה של חוכמת הקבלה אינה נובעת אך ורק מתוך האמונה שיש או שאין לאדם, אלא שעל פי המקובלים, עניין ההשגה הרוחנית, הוא דבר מה שקשור לידיעה. עם הידיעה באה האמונה. עד אז מסבירים הכתובים, אמונתו של האדם היא אינה אמיתית שכן, הוא אינו באמת אוחז במציאות הרוחנית בפועל אלא מדבר מהשפה ולחוץ. למרות זאת, אם האדם בכל זאת משקיע את מאמציו בכדי לזכות באמונה, הרי שאז הוא נחשב להולך בדרכי חכמת הקבלה. ואמונה זו שאדם תחילה מתאמץ בה באופן מלאכותי ולאחר מכן הוא זוכה בה בפועל, היא אינה סתם אמונה של שאלת ה "יש או אין" שבאדם, לגבי דעותיו, אלא שהמדובר הוא בכוח שמקורו בקשר עם המציאות הרוחנית. קשר, שמורגש באדם כיכולת לפעול מעל היחס לחומריות ורצונות הגוף בלבד ולהתעורר אל המימד שבו נמצאת הנשמה. המימד הרוחני. וניתן להסביר את עניין האמונה על פי הקבלה, כשני חברים שהאחד עומד עם הגב לחברו ומבקש ממנו לתפוס אותו כשהוא נופל לאחור כמשחק. החבר, יודע שהוא יכול להניח לגופו לצנוח בחופשיות שכן, הוא מאמין שחברו יתפוס בו, למרות שאין לו ידיעה מוחלטת של כך מצד אחר. עם זאת, האמונה שמורגשת באדם הנופל, קיימת כבר כידיעה של מציאות שבה אין לנופל חשש. יש לו הסתמכות על ידע. על אמונה. על אחיזה בנקודה שבה שני הדברים, נפגשים לרגע קט.

  2. הקבלה כמדע, היא תחום שגורם לרבים תרעומת. לחילונים, נראית הקבלה כהחזרה בתשובה בדלת האחורית ולדתיים, לא חסרות סיבות לא להכריז עליה כעל מדע. החיבור של קבלה עם המילה מדע, מרתיע רבים מהם. למרות זאת כאמור, ויכוח, צריך להוליד מסקנות וכאן מסבירה הקבלה שפנימיותה של הדת,היא מדע. אין סתירה בין הדברים. דת, היא פעולותיו של האדם ויחסו אל המציאות באופן של "ואהבת לרעך כמוך", שזהו כולל התורה. המדע, הוא האופן שבו האדם יכול להשיג מציאות שכזו. השיטה. התיאור הלוגי וההגיוני של אם כל המדעים, שהרי מתוך הקבלה התפשטו אחר כך כל החכמות האחרות לכל העולם. זאת אומרת שדת, היא כבר פעולה, והמדע שבדת, היא הבנת הגישה לפעולה נכונה. לפעולה רוחנית. כזו שיש בה כוונה שנמצאת מעבר לאינטרס החומרי הצר ויכולה להביא להשפעת טוב לזולת. כך או אחרת, יקח זמן מה של התפתחות בבני האדם, עד שהם יוכלו להבין את החלק המדעי והנרחב שבו עוסקת חוכמת הקבלה בתיאור מופתי וריאלי של המציאות.

  3. מצוות בפועל, הן פעולות וטקסים שהנחילו מקובלים שהכירו את השרשים והסיבות של כל המציאות ובהתאם, הצביעו על הפעולה הנקראת ענף. היינו, שהמצוות ברמה החומרית והגשמית, הן העתק של מצב רוחני שתורגם על ידי המקובלים לכדי מצב מתוקן ברמת העולם שלנו. משום כך למשל, כתוב שמנהגים יכולים להשפיע מאוד על האדם ולקדם אותו שכן, כבר נעשה תיקון רוחני על ידי מקובלים, בקשירתם בין שרש וענף לזמן מיוחד לקיום המנהג, כגון שבת, חג, מועדים וכו. ובכל זאת, על אף שהאדם יכול לקבל הארה שמקדמת אותו הן בעת קיום המצוות והן בעת קיום המנהגים, עדיין עבודתו של האדם, צריכה להיות עיסוק בפנימיות. כוונה, היא לא משהו שנכנס לתוך החומר. עם זאת, בעת קיום הפעולה החומרית ובירור הכוונות, מתחיל האדם לגלות את מניעיו ובכך, מגיע ליכולת של שינוי בחייו. החומריות, ברמת הגישה הקבלית, משמשת כמעין מסגרת נכונה מפאת הקשר שתקנו המקובלים. זוהי מסגרת המאפשרת לאדם כל העת תזכורת על הפנימיות. על כך שאין זה משנה כמה עשינו בידיים ברגלים, לעומת מה שהשתדלנו בלב

  4. נושא המיסטיקה, הוא אחד הטעונים ביותר כשמגיעים לויכוח על חכמת הקבלה. מיסטיקה, היא פשוט מה שלא מובן לנו. כשמשהו הופך עבורנו למובן, הוא כבר לא מיסטי. ואותה הילה מסתורית שאופפת את חכמת הקבלה לאורך ההיסטוריה מקורה לא פעם באלו שפשוט, לא הבינו במה היא עוסקת. הם תרגמו את דבריה, הלכה למעשה. וההלכה למעשה הזה, הוא שיצר את הבלבול. זאת אומרת, שמכיוון שדברי הקבלה עוסקים בפנימיות ומכוונים את האדם לרוחניות, הרי שאז, מתן תרגום לדברים יוביל למצב שמוכר לנו כיחוס של תכונות רוחניות, לעצמים גשמיים. ומכאן כאמור, הבלבול. הפן המיסטי, נעלם כשיורדים לעומקו ומבינים את החוכמה.למרות זאת, מסתוריותה של הקבלה גוברת כשמעמיקים בה ולאו דווקא מהכיוון הערטילאי, אלא יותר מהכיוון המנטאלי וההגיוני.

  5. אין זרמים בקבלה, כמו שאין זרמים ביהדות, אלא שהזרמים מקורם בבני האדם. בשוני שיש בינינו. אין טעם בויכוח של מי יותר נכון ושל מי יותר טוב, אלא שצריך פשוט להשלים עם השוני ולהסכים לכלל הפשוט שאומר שמגיעים מתוך אהבת הזולת, לאהבת ה'. אם יש הסכמה על כך, ניתן להתווכח על הכל. בעיקר על קבלה. זה לא נוגד דבר, אלא ההפך. חוסר הביקורת הוא זה שמסוכן. אפשר להגיע לזה בעשרות שבילים ולא זו בלבד אלא שלכל אדם יש את השביל המיוחד שלו, אך בכל זאת, אין כאן יותר מידי משחק. בויכוח על חכמת הקבלה שבו יש מכנה משותף מטרתי, ברחוב הישראלי, כולם (כמעט) יסכימו שבלי איזון, נימוס ומוסריות בינינו, לא נשיג דבר. על כך באה הקבלה ומוסיפה שאם נכוון את יחסנו הטוב לזולת, מתוך רצון להשיג את האושר הרוחני האישי, הרי שאז לא נגלה רק יחסי חברה מושלמת, אלא נגלה כבני אדם את מה שמכונה "אושר". מצב תודעתי, שאליו לוקח אותנו ה"זרם" היחיד בעולם שנקרא הבורא ושמטרתו היא לפי חכמת הקבלה  וכמובן, הדת, "להיטיב לנבראיו". היינו, לעשות לנו טוב. כל מה שנדרש מאיתנו כנראה זה לזרום עם אלהים והאחד עם השני אליו, בכדי לגלות את המדרגה החדשה שלנו במציאות: רוחניות.