"אנכי ה' אלקיך", הוא לא מן הסתם הדיבר הראשון מבין עשרת הדיברות שהן כקיצור תורה, שניתן לעם היהודי בסיני. שכן, בדיבר זה, תלוי הכל ואליו גם שואף הכל. לאותה מצווה, של הכרת ה', חשיבותו וגדלותו, לעומת כל שאר הדברים. ללא זה, אין דבר. עם זאת, כיוון שפרט זה נסתר מאיתנו, אנו מחוייבים "להאמין" בכך, גם אם אנו חשים אחרת. היינו, שמצות האמונה, שבאה לא פעם בניגוד לשכל ולדעת, או בניגוד לחברה, היא הכרה בכוח עליון שבו התחיל הכל ושהוא משגיח על הכל. וכל זאת, מרומז לנו במילת "אנכי", שאף מתגלגלת לה בהמשכה למה שמוכר כ"אהבת ה'", שהיא המצווה העליונה ביותר. מצווה, שגם כן מחולקת לשניים על דרך "אהבה שתלויה בדבר", עד השגת ה' באופן של "אהבה שאינה תלויה בדבר".

לא ניתן לחוש אהבה כלפי מי שאנו לא מכירים אותו ובו ולכן, בטרם האהבה, יש מדרגה של יראה. של ידיעה או אמונה כמוסבר, על המהות המרכזית ביותר במציאות, שהיא בורא עולם. ומה שמאפיין אותו, זו העובדה שניתן לדעת על קיומו המושלם והשלם כ"אנכי". מילה, המקבילה למילה "אני", אך גוברת עליה בעוצמתה. שהרי, אין יכולת עוררין על מילה זו, לעומת כך שלא מעט בני אדם שואלים את עצמם "מי אני", לא כך זה אצל הבורא. הוא, עובדה מוגמרת של עצמיות. ואנו, רק סוגים של "אני" ולא יחידניים כמותו. אבל, במידה שבה נכיר בו, כך נוכל גם להכילו בנו ובהתאם, נחוש כלפיו לא רק יראה אלא גם אהבה. שכן, נכיר בכך שבו מצויה זהותנו, ככתוב "שיוויתי ה' לנגדי תמיד", כביטוי ל"מצפן הפנימי" שלנו. זה, שתר כל העת אחר איזון לעצמיותנו ונע ונד בדרך של חיפוש אחר זהות ממשית, של טוב שלם ומושלם, שלא חדל לעולם, כזהות נצחית וברורה אל מול השאלה "מי אני?" שמתמלאת בתשובה הנכונה.

"אנכי", היא הזהות שלנו כבריות המנוגדות לבורא, כי אנו אכן אנוכיים. היינו, אגואיסטים, אשר בנויים מחומר הבריאה שאותו מכנה המקובל בעל הסולם כ"הרצון לקבל הנאה" ותו לא. ובהתאם לרצון זה שממנו אנו בנויים, המובילנו כל העת רק לשאלה איך לעשות לעצמנו טוב, אזי גם כל חישובינו, הם על דרך זו, של אגואיזם. ולכן, אנוכיותנו מכילה כל העת מעין "מחשבון" או פשוט שכל, שעושה עבורנו חישוב זה. חישוב, שרובו מצוי בתת מודע. משם, זה עולה למודעתנו ואנו נעים על פי מה שנדמה לנו, שיעשה לנו טוב. זה ה"אנכי" שלנו. זו זהותנו. הבורא לעומת זאת, מתחיל את דבריו כציווי לעם, במילה "אנכי" לא מטעם אנוכיות הדומה לשלנו. שכן, הפסוק הבא מרמז לנו את "חישוביו" לפיהם, "אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים". כלומר, שפעולתו, נובעת מרצון להיטיב לאחר ולא לעצמו, שבכך באה לידי ביטוי מילת ה"אנכי" שבה נפתח הדיבר. זאת אומרת, שבמילים פשוטות, עצמיות הבורא לעומת עצמיותנו, נובעת מההבדל בחישוב. אנו, חושבים מה טוב לנו. הוא חושב, כיצד אני מיטיב לאחר (מוציא ממצרים). וברמז זה, דק מן הדק, ניתנת גם לנו התובנה מי אנחנו. או יותר נכון כיצד נדע מי אנחנו ובעצם כיצד נשיג את זהותנו. זו, שהופכת את אנוכיותנו לברורה ולא למופשטת ובעייתית.

זהות, היא מילת המפתח. אמונה בה, או בכך שיש מציאות שבה אנו שלמים ומושלמים, היא הדרך שבמסגרתה אנו פוסעים על פי חזון להשיג את הטוב ביותר עבורנו, עד שנצא מעצמנו. עד שנבין, שהכי טוב עבורנו, זה להיטיב לאחר שכן כך נוהג הבורא. זו תכונתו הנקראת בקצרה "הטוב והימטיב לנבראיו", ש"מדרך הטוב להיטיב" וכו. ואם אכן נביט על הדיבר הראשון שלו ונמלא אחריו, כלומר, נדבק בתכונתו וניטיב לזולתנו (כמו שהוא עושה), מתוך אמונתנו בזהות שלמה שנשיג ע"י מציאות ה', כך אכן נתקדם מצב אחר מצב עד שנשיג את כל מה שבשבילו נברא העולם. היינו, שהיא האהבה הבלתי תלויה בדבר כסוף כל הדברים. בה, תהיה לנו הכרה במושא אהבתנו כי נכילנו בתוכו. שהכלה זו, תנבע מתוך הכלת תכונתו שתעניק לנו את זהותו. אנו נראה נדע נאמין ונבין שהוא, זהותנו. כי אליו, מראה מחוג המצפן המכווננו אל התשובה לשאלת משמעות החיים שבנו, שבאה לא פעם באופן ברור במשפט "מי אני"?.

כאשר נבחין שאנו רק מעין "בובות" הנעות על דרך ה"רצון לקבל הנאה" כחומר הבריאה", או אז, נוכל להבין איך לצאת ממצב זה של חוסר שליטה וזהות. והיציאה, במסגרת הדיבר הראשון שבתורה, היא הדרך שתוביל אותנו גם בסופו של דבר לאותה אהבה נשגבת כאמור, שנכיל לכל, לבורא ולעולם. עם זאת, כבר לא יהיה בתוכנו הפרד בין הדברים ובו, בבורא, נראה את הכל. ממנו, נשאב את זהותנו שלא כמצב של לקיחה וקבלה על דרך החישוב מה עושה לנו טוב, אלא כתכונת נתינה, השפעה והענקה לזולת, כזהות ברורה, כפי שהוא "נוהג". שבכך, אנו ממלאים אחר הציויי על מילת ה"אנכי" בדרך הפסוק "דע את ה' אלקיך" ובמקביל, משיגים את ה"דע את עצמך", האמתי, הנדרש לנו כבני אדם בעולם. כאנשים, התרים אחר זהותם באינספור שבילים, נתיבים, רגשות, נטיות ורצונות, וזאת כשהתשובה על הכל כבר נמצאת תחת אפנו. באותו דיבר, העוסק בנו, בזהותנו וביכולת התיקון שלנו מתועים בעולם, לכאלו שמכילים אותו בפנימיותם כמו שאומרים חכמי הקבלה ש"אדם הוא עולם קטן", אבל ,"עולם הוא אדם גדול". וזה כמובן, למי שמשיג את תיקונו וכך את זהותו ואהבתו הן לעצמו, הן לעולם ולאלקים, כשהכל בתוכו אחד