"מה הטעם בחיים", היא השאלה שאליה מכוונים אותנו חכמי הקבלה, בבואם ללמדנו את החוכמה כולה, "על רגל אחת". שכן, זו לטענתם, השאלה שמפעמת ומתפתלת בתוכנו, בנפשנו, מעצם היותנו בני אדם ולא חיות מן הסתם. ולטענה זו, אפשר אף לקבל חיזוק מהעת המודרנית, מהפסיכואנליסט הידוע ויקטור פרנקל, המגדיר את ה"אדם", כמי שבבסיסו מחפש משמעות. זו מהותנו כאן, על פני האדמה הוא טוען. בתוכנו, אנו נעים משאלת הטעם בחיים והיא שמובילה אותנו, במודע או שלא, במהלך חיינו. זאת אומרת, שטענת פרנקל לפיה "האדם מחפש משמעות", מתחברת היטב עם טענת חכמי הסוד, ששמים את הדגש המבדיל בינינו לבין כל שאר היצורים והחיות. כך שאולי מצד אחד אנו כמותם, שורדים, אוכלים, מתרבים ומתים. ועם זאת, מן הצד השני, לנו יש צורך נוסף וחיסרון פנימי, שהוא מעבר ליצרי הגוף בלבד. שזו, אותה נקודת השאלה של הטעם בחיים. 

"למי אני מהנה?", היא השאלה המתקדמת יותר, כשמוסיפים להעמיק בכתבי חכמת האמת. כך שאמנם הבסיס לחיינו הוא הרצון להבין את הטעם בחיים, לטעום אותם כדבר טוב ומובן, אבל האמת היא שהטעם, מתגלה כשאלה עמוקה יותר. זו, שתוהה "למי אני בדיוק גורם הנאה?". כאמור, פרנקל כתב על זה ועוד רבים אחרים כתבו וכותבים בנושא זה, של הטעם בחיים. יש גם שירים על זה ואחד הידועים שבהם הוא זה של פינק פלוייד. הם, מגדירים זאת בשפתם בשתי השאלות "האם יש שם מישהו בפנים?", שמתפתחת ל "האם יש שם מישהו בחוץ?". שהרי עניין הרגשת "טעם", אינו עוסק באוכל פיזי, אלא כפי שמובן, בשאלת ה"אמת". והיא, האמת, היא אותו עניין שעליו כותבים, שרים, דנים וכו, כהרגשת טעם. היינו שה"אמת", היא דבר מה שמחייב אותנו לצאת מתוכנו כי כל עוד אנו בבועת עצמנו, לא תהיה לנו פרופורציה נכונה לדברים. לא נדע, האם זו האמת לאמיתה או רק דעה שלנו, או תפיסה שלנו, בעולם

החשיבות והעקרוניות שבשאלת הטעם בחיים, כהשגת האמת, מחייבת דיוק. זה מקום שבו אנו לא רוצים לטעות בו ולהתחיל לתת משמעות לשקרים, כשמכתחילה רצינו רק באמת. זו, שמורגשת בנו ממש כחסרון בטעם של החיים עצמם, בדומה לאדם רעב שזקוק לאוכל ולטעם של מזון בפיו, שאחרת הוא ימות. ורמת התפתחות שכזו, שבה השאלה בנושא טעם החיים כבר לא בתת מודע בלבד, אלא עולה וצפה, היא שדוחפת את האדם, את הישראלים והיהודים בעיקר, לנסות ולהשיג מילוי לחיסרון זה, המצוי בנפשם. בנפשו, של כל מי שחש סוג של מצוקה לגבי תכלית הקיום, סיבתו, מטרתו וכו. וכמובן שאין הכוונה להשגת תשובה ברמת ידע גרידא בצורת מילים, כי אין כאן עניין בדבר מה אינטלקטואלי. שאחרת, לא היתה השאלה מתנסחת בנו, במילת "טעם". שהיא המצביעה על המקור של החיסרון הנפשי שלנו, שהוא מעבר לשכל. אנו רוצים לדעת, להכיר, לגעת וממש לחוש בחוש, את הטעם! בלי זה, לא תעזור שום תשובה כגון "אלוקים", "מדיטציה", "אהבה" ושאר טענות. טעם, חשים בחוש. בלי זה, אין אחיזה במציאות ממשית של עצם הדבר. ולכן, מוסיפה הקבלה להסביר ולהבהיר לנו "טעמו וראו כי טוב ה'", תוך הכוונתה אותנו איך לעשות זאת. היינו, איך למלא את החושך הזה, בדבר האמיתי. בבורא

הבורא, אומרים לנו החכמים, עשה לנו את החושך כ"שקר", כדי לכוון אותנו אליו כ"האמת" ובהתאם לכך, הוא גם שרוצה להאיר לנו מתוך מקום זה, כטעם בחושי הנשמה. הגוף, קשור לאוכל הפיזי. הנשמה, קשורה לאוכל הרוחני וממנה, (מהנפש יותר נכון) באה השאלה לגבי הטעם. לגבי הרעב הנפשי, כאותה מצוקה פנימית של חוסר טעם בלחיות. וכאשר אדם אכן מפותח דיו, הוא מתחיל דווקא מתוך החשיכה, לראות ולהבחין שהאור הוא לא בתוכו, אלא מחוצה לו. האור שלו הוא זקוק כטעם, הוא ה'. אנחנו, הכלי הריקני שפשוט מגלה שאכן יש דבר מה מחוצה לנו, שיכול לעזור לנו. כמו "סוהר", שאליו בעולם הזה "מתחננים", כך שם, אל הכוח העליון, מתפללים. עם זאת, להבדיל מדוגמת בית סוהר של עולם הזה, שמורגש בנו כ"רע", דווקא במקום ההפוך, מדובר על ה"טוב". שכן, בתפלה נכונה ומכוונת, הוא יוציא אותנו מהכלא כמו שאומרים חז"ל, ש"אין אדם מוציא עצמו מבית האסורים". וכאשר אנו מתחילים ללכת בדרך זו, של תפלה ליציאה מהאפלה, מהדכאון, מחוסר הטעם, או אז אנו מתחילים לחוש בו, בבורא, כיציאה. כמו טעימה (ביס), שמתפשטת לה אט אט בפינו שמרגיש חיות וחדווה. כך, נפשנו שחיפשה טעם לחיים, נעה כלפי חוץ, אל השאלה כאמור "למי אני מהנה", המתגלה כרוחניות וכיהדות שהם האור שמתפשט כהטבה מהבורא, ע"מ למלא אותנו ולכוננו ליעד תכליתי פה בעולם. יעד, שבסופו של דבר יורגש אצל כל אחד לחוד וכולם יחד, בצורת "אין עוד מלבדו" וש"מלוא כל הארץ כבודו", כאותו חושך ההופך בעצמו לאור, כטעם וכתשובה המאירים לכולם