מסביר ויקטור פרנקל, הפסיכיאטר הידוע ומייסד שיטת הלוגותרפיה, שברגע שאנו מדברים על חלק ה"נפש" שבאדם ובכך מגדירים את האדם כבריה, שיש לה נפש, הרי שאז, מוטלת עלינו חובה נוספת. ובמסגרת חובה זו, עלינו לפרוץ את גבולות החומר והגוף - ולהפנים, שטיפול במוח בלבד ע"י תרופות, או טיפול התנהגותי וכדומה המוכרים מתחום הפסיכולוגיה, הם אינם מספיקים ליצורים שכמונו. לבני האדם. אנו, הוא מסביר, לא מהווים תופעה בטבע שניתן "לסדרה" ע"י הבנת החומרים הנדרשים לשם איזון החומר בלבד, שכן, אנו בעלי נפש. וכשאנו מתייחסים אל הנפש, אנו מחוייבים להבין שהאדם, הוא יותר מסך כל חלקיו. הוא יותר מגוף ומוח, התלויים באיזון של חומרים ואספקתם. האדם, הינו יצור בעל נפש שבבסיסה עוד מסביר פרנקל, יש מעין "מנוע" הדוחף אותנו לחיפוש המשמעות. לא מן הסתם הוא קרא לספרו הידוע "האדם מחפש משמעות", שכן, פרנקל, בתור אדם שחווה את השואה, הבין שמה שמחזיק בני אדם בחיים ברמה ההשרדותית וכמו כן, מה שמעניק להם יכולת לחיות ברווחה ואושר שהם ברמה שמעל ההשרדות גרידא, זהו אותו מנוע הנקרא "נפש". ובה, בנפש, מתגלים הפגמים הדורשים תיקון ברמת המשמעות של החיים. כלומר, ברמה שהיא מעל עיסוק פסיכולוגי/פסיכיאטרי, פילוסופי או כל צורה אחרת של טיפול. וללא תיקון הפגמים שיש לנו בה, אנו נסבול. מהם, מגיעים יסורינו. מפצעי נפשנו. ואם זה לא היה קורה, הרי שאז לא היה כל הבדל בינינו לבין כל חיה, שהנה הטבע מדגים לנו בעצמו עד כמה מועטות הן מחלות בעלי החיים לעומת בני האדם, שכמעט מרגע שהם נולדים הם מתחילים לחלות. זה כך, מפני שאנו יצורים פסיכוסומטיים. אנחנו "נפשיים". המחשבה והרגש שלנו, גורמים לגוף שלנו לחלות. דבר כזה, כמעט ולא קיים בטבע בכלל, עד כדי אפס של מקרים, מלבד אותם מקרים של בעלי חיים שגרים עם בני אדם. היינו, שהאדם נבדל מן הטבע מעצם היותו בריה מורכבת המכילה רובד הנקרא נפש, אשר בו צריך לטפל, באותו הרובד, שהוא האחראי לאיכות חיינו ועל פיו היא נקבעת כטובה, או חס ושלום, כרעה. ממנה, מתחילה להתקיים ההתפתחות של אותה חיה הנקראת "אדם", שהוא יותר מסתם חיה הרוצה לשרוד, להתרבות ולחיות בבטחון מינימאלי. אדם, המכונה בכתובים גם "נפש חיה", נבדל מן הבהמה בהתאם לתקינות נפשו המצביעה על תפיסת מציאותו. עם זאת, כשאנו מדרדרים בנפשנו, אנו לא הופכים לסתם חיה כאחת החיות, אלא לחית אדם. שזו, הרמה הנמוכה ביותר שאליה אפשר לרדת חס ושלום. ובכדי שלא להגיע למצבים הנמוכים בחיינו ובעיקר להפך, בכדי להתעלות ולהתקדם למקומות הגבוהים שאליהם אנו יכולים להגיע, מוטלת עלינו משימה של העיסוק בנפש. והעיסוק בה כאמור, מחייב אותנו להבין קצת ברוחניות שכן, "נפש", היא אותה נקודה שבנו שמחפשת משמעות לחיים, שאינם בחומר. היינו, משמעות, שקיימת שם תמיד והיא נצחית. משמעות, שאותה אנו צריכים להשיג ולגלות ובהתאם, לשאוף להגיע לנקודה הפנימית שבנו, שממנה מתחיל לצמוח חלק ה"אדם" שאנו. שזהו אותו חלק, היכול להפוך את נפשנו לעליונה, לאלוקית, לנפש, החובקת את כל מרחבי תבל, בנגלה ובנסתר. שזו, בתוך תוכנו בהחבא, אותה שאיפה פנימית הקיימת בכל אדם ואדם בעולם, וביהודים והישראלים על אחת כמה וכמה

רוחניות, מסבירים החכמים, כשמה כן היא ולכן היא נקראת כך, בכדי להגדיר את אותן תכונות שיש לרוח. שהרוח היא דבר מה שאינו מוגבל בחומר, היכול לנוע בחופשיות בלי תלות בדבר ולא ניתן לאחוז בה. לכן, בכדי להפריד את אותו רובד אלוקי מהרובד החומרי, בחרו החכמים במילה רוחניות, שהיא ההגדרה ההפוכה לחומר המוגבל במרחב, זמן, תנועה וכו. הרוח לעומת זאת, חופשיה. ועל כן, בהתייחסותנו לנפשנו כרוחנית, עלינו להבין, הם מסבירים, שאותו טיפול שאנו מעוניינים להעניק לעצמנו, הוא אינו טיפול פסיכולוגי הקשור במוחנו שגם הוא כמובן עשוי מחומר, אלא שדרוש לנו טיפול ברמה שמעל החומר. היינו, טיפול ברמת הנפש. כלומר, שיש בין דברי פרנקל ובין דברי חכמי הקבלה והיהדות אנלוגיה ברורה כיצד עלינו לנהוג כלפי עצמנו, במידה ובה אנו מתחילים להבין מה אנו בעולם הזה, מה תפקידנו, מה מבדיל אותנו משאר החיות וכו. וכך, בהתאם להתפתחותנו זו, נוכל להעניק לעצמנו את מה שנדרש לנו ברמת הנפש ולא לעשות את הבלבול הנפוץ ולחשוב ששינוי במזון כגון דיאטות, לקיחת תרופות, ניתוחים, הליכה לפסיכיאטר וכו, יפתרו את בעיותינו. זה, לא משפיע על נפשנו, אלא על גופנו ואולי על מוחנו. הנפש, היא רוחנית. ומה שאנו חשים כמעין נפש הקשורה אלינו כחלק מגופנו ומוחנו, זוהי אותה נפש בהמית, של שכליות, של זהות עצמית ומודעות. הנפש "האמיתית", זו שמעליה, אינה קשורה לגוף, אלא רק "מקרינה" עלינו ולכן, אנו מזדהים עם מה שנדמה לנו כתפיסת מציאות חיינו. עם זאת, כשנמות בבוא היום, ה"נפש הבהמית", תמות עמנו ולא תהיה לנו עוד זהות ומודעות עצמית. אך במידה ובה נתקשר בעודנו בחיינו אל הנפש  האמיתית, העליונה, האלוקית, זו שבה יש לנו זהות ומודעות נצחיים, או אז, גם כשגופנו יסתלק מן העולם עדיין במידת תיקוננו את הנפש, נשאר נצחיים וחיים לתמיד. עם כל זאת כמובן, בהתייחס לכל האמור עד כה, מתוך הבנת הקצוות של כל הדברים, ניתן להתחיל לעסוק בתופעה עצמה ולהבין מה עלינו לעשות כדי לתקן את נפשנו ולהצמיח את הדבר הטוב שאנו יכולים להשיג בעולם. ודבר זה כפי שכבר מובן, הוא אינו שינוי פסיכיאטרי או פסיכולוגי, אלא שינוי רוחני. שההבדל בין השניים הוא בכך שברוחניות, אנו לא עוסקים בגוף ובתוצאות שבחומר, אלא בנפשנו ובשורשים והסיבות למציאות חיינו. היינו, שהמדובר על תהליך שאינו קשור במנגנוני הדחקה, באיזון בין חומרים וכדומה, אלא בקשר למימד עמוק יותר בעולם. מימד של הנפש. היא, דבר מה שהאדם צריך לבררו אט אט, כאותו חלק נבדל שבתוכו הוא חי ועמו הוא מזדהה ובהתאם לכך, מרגיש קשר עם הכוח העליון, עם הקב"ה, ע"פ מידת התגלותו כלפיו. שמידת התגלות זו, תלויה במידת התיקון של המידות שלנו, המשפיעות על נפשנו. על אותו החלק שכאמור קובע את איכות חיינו כבני אדם בעולם, ברמה ממשית ומציאותית ולא ברמה של שינוי המחשבה או ההתנהגות בלבד וכדומה. זאת אומרת, שמדובר על שינוי של המציאות ממש ולא על חיווט אחר במוח. וזה ההבדל העיקרי שבין ההתיחסות לחיי הנפש שלנו ברמה המוחית פסיכולוגית בלבד ובין ההתייחסות הנדרשת אלינו כבני אדם, שהם יצורים נבדלים משאר החיות. ובני אדם, בעצם מסבירים הן פרנקל והן חכמינו, הם אותם הפרטים, חלקי התודעה, ששייכים לתודעה אחת שלמה ועליונה שאליה הם צריכים להגיע ולהתחבר, בכדי לחיות בשגשוג של רמת האדם והאנושות שאליה אנו משתייכים. היינו, שאנו מעל כל הטבע, מעל כל הרטלין וטיפולי הגוף והמוח, שאליהם שקע עולמנו בעת האחרונה