לא פעם, כשעוסקים בכתבי הקודש ואופן עבודתם, נתקלים במושגים כגון "השתדלות", "התגברות", "התעלות" וכדומה, המצביעים על יכולתו המנטאלית כביכול של האדם, לצאת מגדר טבעו. כלומר, שברמה שמעבר לסתם התעניינות ברוחניות, מגלה האדם מעין שביל שאליו מובילים הכתובים, שעליו מדברים החכמים, אשר שביל זה הוא שלוקח את האדם מהמקום של הבנה שכלית תיאורתית של הדברים, למקום שבו הוא יכול לממשם באופן ריאלי, במידה והוא יפסע בשביל זה. שהרי אין טעם בכל החוכמה הנפשית, הלכאורה מופשטת, אם אין לה אחיזה בסופו של דבר באיזושהי צורה במציאות. ואחיזה זו, מתאפשרת בעצם על ידי יכולתו של האדם להתקרב אל כל אותם מושגים, המתארים את הדרך אל המטרה שבה הוא חפץ. עם זאת, "מושג", הופך לכזה רק כאשר יש מי שמשיג אותו ולכן, באי השגת המצבים הרוחניים כראוי, המטרה נותרת רחוקה מן האדם והוא אינו רואה את השביל הזה, המתווה לנו בפנימיותנו את מה שהגדרנו לעצמנו, כבר השגה. לעומת זאת, במידה שבה האדם כן מצליח למצות את הדברים, כך הוא רואה כיצד מטרתו הרוחנית אכן מתמזגת עם אותו משעול שנוצר בלבו ואו אז, הוא מצליח "להלביש" על כל מה שהיה נדמה לו כפסיכולוגי, כאבסטרקט, את המציאות של חייו באופן ממשי. היינו, שכל אותה רוחניות באה ומשמשת אותו והיא בו ובתוכו, כך שהיא מופנמת לכדי התגשמותה באדם, מעבר לרמה הניסוחית גרידא לכאורה, במושגים כגון "השתדלות" וכדומה, כמוזכר לעיל

"יתגבר האדם..." אלו שתי המילים הראשונות הפותחות את ה"שולחן ערוך", אשר באות להדגיש את תפקידו של האדם בעולם. שכן, האדם, בנוסף לכך שהוא כמו כל חיה אשר יש לה שכל בהמי שמחשב עבורה את האינטרס הרצוי בכל רגע ורגע בכדי למלא את רצוננו, יש לו לאדם יכולת נוספת הנמצאת מעל השכל הבהמי. כלומר, אדם מתאפיין בכך שיש לו יכולת לגעת במציאות נוספת, רוחנית, אשר ממנה בעצם משתלשלת כל המציאות הזו, של העולם הזה, החומרי והגשמי. ויכולת זו, מופיעה בנו מתוך סבל קיומי כביכול, שבמסגרתו אנו תוהים על הטעם לחיים, על תכליתנו, על המוות והזקנה, על הדאגה וכדומה. כלומר, שהסבל, מוליד בנו את אותה התפתחות המובילה אותנו לחיפוש אחר מה שיכול "להציל" אותנו מן העולם הזה. זאת אומרת, שבניגוד לכל חיה אחרת, באדם יש חסרון נוסף שנמצא מעל רצונות הגוף, מעל החישוב האינטרסנטי של מר ומתוק, וחסרון זה שאמנם אנו נולדים עמו, אך הוא מתחדד עם הזמן וההתבגרות, עד אשר הוא מניע אותנו אל חיפוש אחר הפתרון למצבנו. וכשהאדם מגיע במהלך דרכו אל פנימיות היהדות ומוצא בה את מזורו, את נחמתו, הרי שאז עליו גם לגלות את מה שמעבר לאמונה הפשוטה של "ברוך ה' אני נושם", שזהו העניין מימוש הדברים. עניין ה"הליכה בדרך". כלומר, הפיכת כל הכתוב, למעשה, כמו מן הכוח אל הפועל, כך שהדברים משמשים אותו ליציאה מתוך טבעו הבהמי, אל מעל הטבע. אל הטבע הרוחני. טבע, שאנו יכולים להיות בתוכו רק אם נצליח לעלות על שביל הזהב, המאפשר לנו להבין מה זה אומר לצאת מטבענו על ידי אותה התגברות, המתוארת בשולחן ערוך ובמרבית הכתובים. התגברות, שבסופו של תהליך, מביאה למעבר אל מצב שבו האדם בלתי תלוי עוד בתפיסת המציאות הגשמית, של האינטרס האישי. של האגו. של המצב ה"טבעי" שכאמור, מייסר אותנו במהלך חיינו ובזכותו אנו אכן מגיעים ומשיגים בסופו של דבר את מה שאנו אמורים להשיג בחיים האלו. ומה שאנו אמורים להשיג זו הרגשה טובה. הנאה, תענוג - ובוודאי שיציאה מן הסבל, מן השלילי, שמענה אותנו. וזה קורה, על ידי אותה יכולת להתעלות, מעל החישוב האינטרסנטי, שהוא זה שכולא אותנו במודע, ועל פי רוב בתת מודע, בתפיסת המציאות של חיי העולם הזה, בצורת סבל והרגשה רעה, עד יום מותנו. התגברות, השתדלות, התעלות, זו ה"תרופה".

זה לא נמצא בהבנת השכל הבהמי, ולא יכול להקלט בנו מה זה אומר להיות במצב של "מעל הדעת" הנובע מהתגברות על דעתנו הבהמית, מבלי שנחווה זאת על בשרנו. לכן ככל שנשתדל להרהר כיצד להפוך את הדברים מבלתי מושגים למושגים, כך זה יקרה. זה כמו אדם שעומד עם כלים בכדי לחפור שביל ומבין אט אט שעליו להפעיל את הכלים. שעליו ללמוד כיצד לעבוד עמם ואיך להשתמש בהם בכדי שיהיה שם שביל. כלומר, שהגדרתו את הדברים מבחינת מילים כגון "עלי לחפור", "עלי לבטן את המקום" וכדומה, אינה מספיקה אך היא ההתחלה. ההפנמה של המושגים ברמת השטח, מגיעה עם הרצון להתנסות בכלים. בחפירה עצמה. בהתמודדות עם המטרה והבירור כיצד להשיגה. אז, מושגת בנו המציאות ברמה ממשית. כלומר, היא הופכת מתאוריה, לדבר אמיתי. ואותו הדבר אכן מתרחש באדם שרוצה באופן אמיתי למצות את חייו עד תומם. להשיג, את מה שצריך להשיג בחיים, שנמצא מעבר לאמונה הפשוטה והאשליה הפסיכולוגית. ובכדי להשיג את הדבר הזה שנקרא רוחניות, קשר עם האלוקות, עם הקב"ה, צריך האדם, "להשתדל, להשתדל". כלומר, ללמוד על בשרו, עם הזמן, מה זה אומר להתגבר על רצונו הטבעי המניע אותו, ולעשות שימוש דווקא ביכולת לכוון את הרצון לדבר מה הנוגע יותר לעניין רוחני. לא מן הסתם פונה השולחן ערוך אל האדם ואומר לו שמיד עם קומו עליו "להתגבר כארי", להגיד "מודה אני" ולהניח תפילין. שכן, דבר זה, מנוגד לטבענו השואף ברגעי הבוקר לשוב ולישון, ולהתכרבל אל הסדינים. אבל מי שבאמת רוצה לטפח את הרצון להשתדלות, את ה"רצון לרצון", יקום ויעשה זאת, או כל פעולה אחרת רוחנית, בניגוד לטבעו. שכן, רק כך כאמור יכולים לבנות את השביל הזה שנמצא מעבר לתאורתי, עד לכדי הגשמת התאוריה, באופן מעשי. הגשמה, שתחילתה מורגשת בנו כעבודה, כמאמץ, אך בהמשכה מתחיל להיווצר שם אט אט שביל. היינו, אותה דרך שהאדם מחפש בכדי להגשים את מושגי השכל, לכדי מציאות ממשית. כזו, שבה בסיכומו של דבר, ההתעלות, מביאה אותנו אל מעל הטבע. שההשתדלות, מייצרת את טובת ההנאה. היינו, שהמציאות של ההתגברות בעצמה, עם השכר שבצידה, הופכים לדבר אחד, שבו אין עוד הבדל בין פנים וחוץ, אלא שהשביל עצמו, הופך לאותו ארמון, שאליו שואף האדם להגיע, לאחר מאמצים רבים של חיפוש אחרי האמת והנסתר שבחייו