tora sebadamהתורה, היא עבור רוב האנשים שאינם דתיים, אוסף של סיפורים יפים, עדות הסטורית, יצירת ספרות מופתית או פשוט ספר כזה או אחר, ככל שאר הספרים. יחד עם זאת, התורה עבור לא מעט אחרים היא הציווי האלקי. היא המקור לדת, לביצוע מצוות, לעשיית טקסים ומקור למוסר ארצי ושמיימי ואף נחשבת לספר המיוחד ביותר שיש. עם זאת, "תורה", על פי המקובלים, היא מלשון הוראה ומורה, היינו שהיא מצביעה ומלמדת ונחשבת כ"קדושה", דווקא כיוון שהיא נבדלת מכל הקשור בכל הנאמר לעיל. שכן, לשיטתם של חכמי הקבלה, התורה היא אינה ספר הסטורי, סיפורת יפה, מקור למנהגים, טקסים, מצוות או מוסר. התורה, על פי הקבלה, היא ספר המכיל את סך כל המצבים הרוחניים שהאדם צריך לעבור בכדי להגיע ממצבו כ"נפש חיה" בעולם הזה, למצב של "ויהיו כאלהים". כלומר, היא מדברת אל האדם עצמו ועוסקת בפנימיותו ולכן, מטרת התורה היא ללמד אותנו להגיע למה שהאל רצה שנגיע. ומה שהוא רצה, זה שנהיה כמותו. שנהיה דומים לו, קרובים אליו ושנכיר בשותפות זו דרך כל אותם "תיאורים" שהתורה כביכול עוסקת בהם, אך אלו הם אינם תיאורים גשמיים. אלו תאורים רוחניים. היינו שהתורה היא העיסוק ברוחניות שלנו. במערכת היחסים שלנו עם הבורא. דרכה, אנו מגלים את נוכחותו, על ידי הפנמתה לתוכנו כדרך של מצבינו הנפשיים. ובמסגרת זו, בתוך מערכת היחסים הזו, המורכבת, של לגדול ולהתפתח בכדי להשיג את המטרה שלשמה נוצרנו, באה חכמת הקבלה ולוקחת את התורה עמוק אל תוך לבו של האדם, פנימה, ומנתקת אותו מכל יחס לחומריות, לגופניות, על מנת שיעסוק בה, לשמה.

המטרה שלנו, על פי הקבלה, היא להיות כמו אלהים. זו מטרת התורה. היינו, שהיא הוראה כיצד נוכל להיות כמוהו, כתוצאה מדבקות בו, הנובעת מכך שאנו זהים אליו בתכונותינו ולכן, נמצאים ב"עולמו" וחשים בו כמציאות ממשית. עם זאת, בכדי להגיע לקשר עם מקור הבריאה ולאותו מימד רוחני שמחולל את הכל, נצטרך לנקוט כלפיו, כלפי הבורא, ביחס שונה ממה שאנו רגילים ומכירים כדרך העולם. כלומר, להתייחס אל דרך חיינו  כשביל, שדרכו הבורא מוביל אותנו למטרתנו. למטרתו. כלומר, שכל העניין הוא רק להיות בהכרה לתהליך שממילא כאמור, קורה, שכן, הבורא מתוך הגדרת המושג אפילו לכשעצמה, שולט בכל ועל הכל. ולכן, הכנסת המושג האלוקי לחלק מחיינו, כחלק מפסיעתנו בדרך האמונה, צריכה לכלול את הערנות שלנו לפן הרוחני של החוויה. כלומר, להתעורר. כאשר, חוסר ערנות וערנות, נקראות בפי החכמים כ"דרך יסורים" ו "דרך תורה". כך שדרך חוסר הערנות, הקרויה דרך היסורים, היא הליכה בדרך החיים מבלי לדעת שיש משגיח. בלי להכיר את חוק ההשגחה שעליו כתוב בתורה. ולעומת זאת, ישנה "דרך התורה", שהיא הפוכה מהמצב הרגיל שאליו נולדנו ובו אנו חיים. שכן, דרך התורה, היא דרך הכרת החוק הפועל עלינו ומכוון אותנו, אל יעדנו. יעד, שבו מתגשמת מטרת הבריאה שהיא על פי המקובלים "רצונו להטיב לנבראיו", היינו שזו הייתה סיבת הבריאה. ואין פרט במציאות כולה שלא פועל בדרך זו שתובילנו, ככוח בחיינו, אל ה"מימד", שבו נוכל לקבל את אותה הטבה. זאת אומרת, למלא את מטרת הבריאה, שהיא קשר בין הבורא לנברא, באהבה. בשותפות. להבדיל ממצבנו העכשוי ובו אנו דבקים בתפיסת המציאות הגשמית. בהכרה,  שאליה נולדנו ממילא ובמסגרתה, אנו לא דבקים באל אלא באהבת עצמנו. לפחות עד התעוררותנו לכך שללא התורה, אנו פוסעים בדרך היסורים של העולם הגשמי, הסופי. דרך, שמובילה גם כך את האדם אל ההבנה, שהוא חייב את אותה הוראה, את התורה, בכדי למצות את עצמו. היינו שהיא, אותו מאור שלו הוא זקוק בכדי להתעלות מעל מציאות העולם הזה, הפשוטה, שבה אין כל הבדל בינינו ובין כל יצור, בריה וחיה.

דומה הדבר לאדם המעוניין לקפוץ מגובה רב, מבלי להפצע או למות, ולכן, הוא חייב להיעזר במצנח או בדבר מה שיסייע לו להשתנות אל מול העקרון הקבוע של המשיכה כחוק. בדומה לכך מסבירים המקובלים, אנו צריכים לגלות את הדרך הנכונה שבאמצעותה, נוכל להשפיע על התהליכים הרוחניים המנהלים את חיינו. חוקים, תהליכים, שאליהם אנו מחוייבים והפועלים כלפינו ככוח רוחני ובלתי משתנה ושמולם, אנו צריכים להתגמש. חוסר איזון וקשר עמם, הוא זה שמוביל אותנו למצבנו הנוכחי, של חיי חומריות וסבל, בעולם נטול משמעות אמיתית. התורה, הם מסבירים, היא ה"מצנח". עליה, מושתתים כל שאר הכתובים האחרים שנחשבים לקדושים והיא השיטה והדרך להשיג איזון מול החוקים הרוחניים. דרכה, נגיע להפנמת היכולת להכיר  את הלכי נשמתנו ובכך, נחוש דרכה, דרך אותה נשמה הלומדת את התורה, את תכלית חיינו. נרגיש אושר, רוחני. מצב, של טוב אין סופי, הנובע מן התורה, שמתוכה מתגלה לנו הקשר אל הבורא. קשר, שנובע מתוך השתוותנו אליו באותה מציאות. מתוך גילוי והבנה איך פועלים עלינו החוקים הרוחניים שמסייעים לנו להתגמש אל מול המציאות ולהמתיקה. שכן, התורה, היא אותו ספר המתאר את כל מה שהאדם צריך להרגיש ולעבור במהלך דרכו להיות בקשר עם מקור הבריאה. עם האל. היא התגלות שמתרחשת אצל האדם, כתורה שבלב, במידת השתדלותו להבנת מהות החיים וקרבתו אל המקורות הרלוונטיים המלמדים על כך. היינו, שזו תורת האדם. והכוונה במילה "אדם", היא על הפסוק "אֶדָמֶה לעליון". שכן, כאמור, אדם, הוא מי שהתעלה מדרגת הדמיון לכל חיה אחרת, לכדי רמה רוחנית של דימיון לבורא. למדרגה, הבאה מתוך הבנת המציאות שמתארת התורה והזדהות עימם. לא מן הסתם גם באה המצווה לפיה האדם מחוייב בכתיבת ספר תורה במהלך חייו, שהרי מדובר על ספר שמתגלה לו בפנימיותו לגבי אופן ההתנהגות מול החוקים הרוחניים, מרגע שהוא השיג איזון מולם. איזון, שמאפשר לו קשר עם המקור, עם הבורא, שהרי זו כל מטרת התורה: גילוי האלוקות, מתוך לימוד התורה, כדרך להכרת עצמנו כמהות, שמקדישה את חייה לדבר מה נבדל. ל"משהו", שלכאורה אינו נמצא בתחום חיינו ביומיום, אך מבלי שנרגיש, רק הוא נמצא, ככוח שפועל עלינו - ומטרתנו, היא לגלות זאת ולהכיר אותו דרך התורה, שבעיסוקנו בה בדרך הנכונה, היינו דרך התיקון, כך נרגיש אותה כפי שהיא  במקורה נכתבה. כמורה, על האבחנות שבקשר שיש בינינו ובין הכרת הבורא במציאות חיינו, כמו שכאמור,זו הייתה מטרת הבריאה.

התורה, בכללות ובקיצור, היא כמו שידוע "ואהבת לרעך כמוך". היינו, שאדם המשיג את אהבת הבריות, משיג באותה מידה קשר למציאות ה'. למצווה "ואהבת את ה' אלקיך". אותו א-ל, שגילויו אינו תלוי כלל בחילוניות או דתיות וכדומה, אלא בהשתוקקות להרגשת האושר בחיים וההפנמה של העובדה שהוא אינו נמצא בתחום החומר והגוף, אלא ברוח. האושר, נמצא בתחום המציאות הרוחנית, כקשר שלנו לשאר הנשמות בעולם. היינו לזולת. לאהבתנו אליהם. אהבה,  המתוארת בתורה. באותו ספר שאדם צריך להשיג ולחוש ככתוב על לוח לבו ומאיר לו את דרכו ואופני פעולתו, אל מול מציאות המתגלה כדבר אחד שלם ואינסופי ומחברת בין הבורא ובין יחס האדם לחייו ולזולתו, כפעולת הבורא עליו. היינו, התורה לאמיתה, היא אותו גילוי פרטי של האדם בפנימיותו, ובו הוא מקבל את ההארה על השבילים מהם בנויה דרכו הרוחנית. דרך, שהאדם חש בה כמאור המובילו ממציאות חומרית ונכלית, אל חיי נצח אינסופיים של משמעות רוחנית של מילוי בטוב ואהבה.