machshava1ההבדל הבסיסי ביותר שבין פסיכולוגיה לרוחניות, הוא בכך שזו עוסקת בעולם החומר ובתופעות הקשורות במוח ואילו הרוחניות, עוסקת במימד עליון. כלומר, בתפיסת מציאות אחידה שאינה מחוברת אל החומר ותחום תופעותיה הוא במה שנקרא בקבלה "נשמה". כלומר, המדובר הוא בשתי מציאויות נפרדות ולכן הרגשת מציאויות אלו מקורה בכלים שונים במציאות, היינו המוח הפסיכולוגי, אל מול הנשמה הרוחנית. נשמה, שבדומה למוחנו המפרש את עולמנו הגשמי עבורנו, כך גם היא מכילה ומפרשת את המציאות העליונה, הנקראת רוחניות. וכשאנו אך ורק בתפיסת מציאות המימד הזה, של החומר, אנו כפופים לחוקיו ופועלים לפי דרכו הטבעית של הרצון לקבל הנאה. כלומר, שואפים להרגשת מילוי רצונותינו השונים בתענוג ונמנעים מסבל, הבא לידי ביטוי בחוסר סיפוקו של הרצון לקבל הנאה. אך כשאנו עוברים מתוך גבול העולם הזה, לתפיסת מציאות רוחנית, חוקי מציאות זו כבר פועלים עלינו באבחנה של אמת מול שקר. לכן, האבחנה שנוצרת באדם כלפי מושגי הטוב והרע, כבר אינה נמדדת לפי הערכים הקודמים של "מר" או "מתוק" הקשור ברצון החומרי/גופני, אלא בקרבה או ריחוק מן האמת הרוחנית של תפיסת מציאות אחידה. והאבחנה הזו, המכתיבה לאדם את תפיסת המציאות שבה הוא שרוי, היא ההפרש שקיים בין המימדים והבא לידי ביטוי בטיב ההנאה שכלפיה ניצב האדם. אם האדם נמצא עדיין בשלב של התפתחות הרצונות להשרדות בסיסית וגופנית, לכסף, לכבוד ולשליטה, הרי שהאבחנות שלו תהיינה בהתאם לכך לטוב או לרע בתחום העולם הזה. לעומת זאת, אם האדם כבר מפותח דיו ושואל על ההנאה הנובעת ממילוי שאלת משמעות החיים המציקה לו, הרי שכבר תפיסתו במציאות תנוע במגמת האמת והשקר המאבחנת באדם את שאלת הטוב והרע מעל ההנאה או הסבל ברמה החומרית. ומכאן, שהמציאות הנתפסת באדם תלויה בערכים שאותם מודד האדם ושאליהם הוא מתייחס, בהתאם להתפתחות רצונותיו. מפני שהרצון שלנו, הוא זה שקובע את המציאות שבה אנו חיים. כשהרצון שלנו מוגבל להנאות הסופיות הנדמות לנו כעולמנו, נחיה בתפיסת מציאות גשמית. וכשהרצון שלנו כבר התפתח לכדי כלי השואף להשיג דבר מה מופשט ועלום כמו השאלה על תכלית החיים, מטרתם וסיבתם, כך נתחיל לחוש במציאות העתידה להתגלות לנו, כרוחנית.
 
machshava2המחשבה שלנו, היא זו שיוצרת עבורנו את המציאות. ומחשבה זו נובעת מתוך החישוב האישי שלנו כלפי הרצון שלנו לקבלת הנאה. החישוב השכלי בעולם הזה, שפועל כמנגנון אגואיסטי, לעומת השכל העליון והאלטרואיסטי של מי שמשיג רוחניות, הוא השוני שבין שתי תפיסות המציאות של גוף, לעומת נשמה. שכן, תפיסת המציאות של הגוף, מכוונת תמיד כלפי עצמו ולכן היא נקראת אגואיסטית שהרי היא כולה נובעת מתוך הרגשת עצמיותנו בלבד. ולעומת זאת, אחיזה במציאות רוחנית, שהיא אינה שגיון פסיכולוגי אלא מימד של ממש, פירושה, היפוך הערכים כאמור ולכן, היפוך הכוונה. כלומר, קליטת מציאות מרצון, מכלי, שכבר אינו שרוי במימד העולם הזה ולכן, חלה עליו חוקיות של הרגשת הזולת ולא הרגשה עצמית בלבד. ומתוך כך שהמציאות והפנמתנו אותה תלויים ברצון ובמידת התפתחותנו בשאלת הטוב והרע, כך נחוש בה כשכלית, פסיכולוגית, גשמית וחומרית, או לעומת זאת, כרוחנית. היינו, ככזו הנובעת משינוי מהותי של מגמת רצונותינו. כלומר, הכל תלוי ברצון והכיוון שאליו אנו מפנים אותו, בהתאם לאבחנה של טוב ורע, מחומריות או ממשמעות. אין טעם לדבר על המציאות לכשעצמה, אלא באופן אחיזתנו בה בלבד. כי ראשית יש להבין שהמציאות לכשעצמה אינה נושא לדיון מפני שכל טענה כלפי מצב זה, היא סובייקטיבית. ומעצם המילה "לכשעצמה", חלה סתירה מפני שהמילה מצביעה על אוביקטיביות. עם זאת, אופן קליטתנו את המציאות, הוא שקובע עבורנו את טיבה ולכן מסבירים המקובלים, שככל שתפיסתנו הסובייקטיבית קרובה אל המצב האובייקטיבי, כך נחוש בהבדל שבין רוחניות, לגשמיות. וכל עניין המעבר ממציאות פסיכולוגית, שבה ה"אני" שלנו מבוסס על רצון חומרי המקבל את סיפוקו על ידי חמשת החושים הגופניים לזהות של "אני" רוחני, תלוי כאמור במידת התעוררותו של האדם ונאורותו בדבר הבנת הערכים הקובעים את המציאות ופשרה עבורו. ולכן, המעבר הוא אינו בתחום המוחי בלבד, אלא בתחום הממשי, שכן, האדם ששינה את מהותו מעיד על מציאות זו של רוחניות כמימד אחר, שאין בו עוד תלות שכלית או פסיכולוגית מפני שחל באדם שינוי בתפיסה ולכן, במציאות. כלומר, התיקון שחל באופן התיחסותו של האדם למציאות כתוצאה משינוי ערכיו והכיוון שאליו הוא מפנה את רצונותיו, הוא מהותי ולא נפשי. אם השינוי הוא נפשי, הוא פסיכולוגי ועדיין קשור לעולם הזה ותדמיתו בעינינו. אך אם האדם כבר תר אחר רצון מקבלת משמעות בחייו, שאינה תלויה בדעתו השכלית, מצב רוחו ורצונות גופו, הרי שהוא קשור יותר לשינוי, ברמה רוחנית. ברמה של תפיסת מציאות שמתגלה לאדם כמקום שבו סיפוקו כבר אינו מגיע לו מהכוונה לקבל הנאה לעצמו בלבד, אלא שמתוך הרגשת האדם את היציאה מתחום החומר, הוא חש כיצד סיפוקו יבוא לו מתוך הרגש הזולת והשפעה לאחרים, בנושא משמעות החיים. משמעות, המושגת מתוך כך שהאדם יוצר על ידי מחשבתו את המציאות. וככל שהמחשבות של האדם הן חומריות וגופניות, כך עולמו יהיה בתחום הרמה הפסיכולוגית והאנושית ולעומת זאת, אם האדם כבר התפתח ושינה את ערכיו, הוא יחוש איך לאט לאט, מחשבתו יוצרת לו מציאות אחרת. כזו, שבה כבר מוחו הפסיכולוגי אינו נע לפי ערכי הסבל וההנאה של הרצונות השונים, אלא כזו שמצויה מעל תפיסה מוחית ומורגשת בכלי הנקרא "נשמה", שהיא המהות שעמה מזדהה האדם כתפיסת מציאותו הרוחנית