10dibrot1אני, שלך. זהו הדיבר הראשון מתוך עשרת הדברות. ובאופן כל כך מובן ופשוט מעבירה לנו התורה את המסר העילאי ביותר שיש בכל כתבי הקבלה בדבר תכונותיו של הבורא. אלהים, הוא זה שמוסר את עצמו. זוהי תכונתו. היינו, לתת את עצמו ומעצמו כפי שכתוב שהאני, ה"אנכי", הוא שלך, "אלקיך". זאת אומרת, שבדיבר הראשון נעשית לנו הכרה עם הממציא של המציאות ומהותו. אלהים, הוא הנותן. ונתינתו, היא התמסרות מוחלטת, מפני שהוא מוסר את עצמיותו. הוא זה שעושה פעולות למען התחתון ממנו כגון "... אשר הוצאתיך מארץ מצריים... "וכו. ומעצם שלמותו (אנוכי) ותכונתו להשפיע לזולתו (אלקיך=שלך), אין לו צורך בקבלת הטבה בחזרה. כלומר, שבבורא אין רצון לקבל (אין בו חסרון) כלל וכלל, כפי שמעידים המקובלים. עם זאת, הדיבר עצמו רומז לנו מעצם היותו דיבר, את תוקפו: בכדי לתת דבר מה בחזרה לבורא, עלינו לקבל את דבר נתינתו. שכן, הדרך היחידה להעניק משהו למי שרק נותן ואינו זקוק לדבר, היא רק דרך כך שנקבל את שפעו. ושפע זה, מתנה זו, ברורה מהדיבר עצמו, משום שאם הבורא רוצה למסור את עצמו לנברא, לתחתון ממנו - הרי שאז במידה שבה נקבל בתוך חיינו את נוכחותו, כך נמלא אחר אותה "מצוות" אנכי.

"אנכי", הוא המצב ההפוך מאגואיזם, המוכר לנו כ"אני". כלומר, ההבדל המהותי שיש בין הנברא לבורא, הוא בתכונה הפנימית, במהות. אנו הנבראים, רוצים לקבל הנאה ואנו בעלי חסרון לתענוג. וכאגואיסטים אשר נעים להשגת מילוי רצונותינו והמנעות מן הסבל, אנו נבדלים מן המהות האלקית שתכונתה היא רצון לתת ולהעניק הנאה. וההפרש הזה שבין שני האוביקטים מודגש לנו באותו דיבר ראשון אשר בא ללמדנו את גודל הפער שיש בינינו ובין העליון מאיתנו.
הוא הנותן ואנו המקבלים. הוא המשפיע ואנו התלותיים. הוא השלם והמושלם ואנו, בעלי החסרון. ובמידה שבה נשכיל להבין מה הוא רוצה מאיתנו ומה תפקידנו, כך נוכל להשיג את ההטבה שנמסרה לנו במסגרת הציוויים השונים הפותחים בדבר החשוב מכל: הפיכת מהותנו מ"אני" ל"אנכי".
 
אנו מחפשים זהות. כל חיינו נעים וסובבים מתוך שאיפה לעמוד על טיבנו עצמנו. אנו רוצים לגלות את ה"אני" שלנו ולדעת מה אנחנו ומי אנחנו. למרות זאת, אנו גדלים ומתבגרים אל תוך חיים שבהם זהותנו משתנה מרגע שאנו ילדים ועד יום מותנו. הרצונות שלנו משתנים, התכונות שלנו אינן ברורות ואנו משתדלים למצוא איזושהי דרך המנתבת אותנו אל עצמיותנו. מפני שברגע שנעמוד על פשרנו באופן ודאי וברור, כבר לא נהיה זקוקים לדבר. הכרת העצמי שלנו, תאפשר לנו לדעת בוודאות מה טוב ומה רע עבורנו וכיצד לנהוג בכל שלב ושלב אך עם זאת, כמעט ואין אדם שמגיע לסוף ימיו מתוך הבנה וידיעה ברורה בדבר זהותו. למרות זאת, נתנה לנו הדרך באמצעות חכמת הקבלה להגיע אל יעד זה של זהות מוחלטת באמצעות ההבהרה של האידאל. של האנכי. שכן, אנכיות, היא אינה אגואיזם בדומה לאופן שבו אנו מכירים אותו, אלא זוהי מילה המרמזת על עצמיות מושלמת. מפני שרק בהשגת העצמיות האמיתית והשלמה נקבל סיפוק בחיינו. וכך, באמצעות הדיבר הראשון, מועברת לנו כל החכמה כולה על רגל אחת: המטרה שלנו היא לעבור מ "אני", ל"אנכי". כלומר, עלינו לגלות את עצמנו, לדעת את עצמנו בהתאם לאותו דגם שמוצב מולנו בעשרת הדברות. דגם של שלמות המציג לנו את ההבדל בין מצבנו הנוכחי ליכולתנו העתידית למימוש עצמי.
 
כל הפער בין מה שאנו כרגע ובין מה שאנו יכולים להיות, הוא בדבר השגת התכונה המרכזית של האל: השפעה ונתינה. הוא, הנותן. הוא, זה שמוסר את עצמו וקיים למען האחר, למען הזולת. אנו בניגוד לכך, המקבלים והלוקחים. אנו מחשבים בכל רגע ורגע כיצד החיים מספקים לנו אינטרס ולא פעם, הדבר בא על חשבון הזולת וניצולו. ומפני שכל הפער מתרכז בשוני שבין התכונות, ניתן לנו אותו דיבר שכביכול אינו אומר לנו משהו ולא מצווה על דבר, אך בעצם בו מצוי לב העניין. כלומר, שכל העניין כולו מתרכז בעבודה הרוחנית של האדם לשנות את עצמו ממקבל, למשפיע, מנצלן, לאדיב. אנו הם אלו שצריכים להגיע למצב האידאלי ביותר של הכרה עצמית המסתכמת במילת "אנכי", ההפוכה ל"אני". מפני שהאחד הוא אגואיזם, כלומר הרגש עצמנו בלבד - והשני, האל, הוא האלטרואיסט, כלומר, זה שנמצא במצב של הרגש הזולת. ואדם, שמגיע לדרגה זו של עצמיות, בדומה לאל, הוא מי שממלא אחר הדיבר הראשון המבהיר לנו את הנקודה שבה נמצא בוודאות את עצמיותנו. זאת אומרת, שה"אני" שלנו יתגלה רק כאשר נהפוך את תכונותינו ונהיה בדומה לבוראנו. אם הוא הנותן, גם אנו נהיה נותנים. אם הוא מוסר עצמו לזולת, כך ננהג גם אנו. אם לא חסר לו דבר וכל רצונו הוא להשפיע, לזאת נשאף.
 
לאל, אין צורך בבדיקה וחשבון כמה לתת בכדי שלא יחסר לו. מצבו, כ"אנכי", מרמז על תבונה שלמה ונצחית של עצמיותו, לכן, אין לו כביכול חשש לאבד דבר, שהרי ממילא גם כל רצונו, הוא להשפיע. אנו לעומת זאת, הבלתי שלמים, מחשבים כל העת במודע ושלא במודע כיצד לא להפסיד ואיך להרוויח. אנו מפחדים לאבד את הוננו, את עצמנו ואת היותנו בתחום המוכר לנו כ"האני" שלנו. ובכדי לזכות בחיים שבהם נחוש בעולם בטוב בדומה למצב הבורא, עלינו לבנות את עצמיותנו בהתאם לאותה תכונה עליונה של הרגש הזולת (אלטרואיזם). מפני שברגע שנשיג את ה"אני" שלנו, כבר לא יהיה לנו ממה להבהל ולא נחשוש עוד מאיבוד של דבר מה. כי הרי מי שלא חסר לו דבר, לא יכול לאבד דבר. והאלהים, הוא הדוגמא המוצבת מולנו לשלמות מבחינת עצמיות: אנכיות מושלמת שכל מטרתה היא לתת לאחר ולהיות בשבילו באופן טוטאלי. כלומר, יש לנו ציווי להיות כמו הבורא בעצמו, שכן, מספרים לנו המקובלים בכתבי הקבלה, שתיקון טבענו ממהות של הרצון לקבל הנאה, של חומר  סופי וגשמי, למהות רוחנית, שמזדהה עם הבורא ועם תכונותיו, תביאנו לגילוי של המציאות השלמה של חיינו. התיקון, של אותו "אני" שלנו, יהפוך את טבענו, לטבע הבורא. היינו שטבענו ישתנה מאגואיזם (הרגשת עצמי), לאלטרואיזם (הרגשת הזולת), ה"אני" שלנו יהפוך ל"אנכי", שכל כולו, הוא מסירת עצמו לזולת כפי שכתוב "אנכי ה' אלקיך", כלומר, אני שלך ואז בעצם, נמלא את בקשת הבורא: להכירו. להיות בהכרה אליו, מטעם השגת מציאות משותפת של רוחניות, של זהות בתכונות. של יכולת להזדהות עם רצונות עליונים ונצחיים שטומנים בחובם את כל המתרחש בחיינו האישיים ובקיום כולו, כאחד, מושלם.