פרשת "האזינו" - פרשנות קבלית

דברים פרק ל"ב פסוק א עד פסוק נ"ב.

 
"האזינו", היא הפרשה העשירית בספר דברים, הנקראת מן התורה. ובפרשה, שאודותיה החל לספר משה לעם כבר בפרשה הקודמת, מובאת אותה שירה המתחילה במילת "האזינו", כעדות, שאותה משאיר משה לעם ישראל, לפני מותו, בדומה לאהרן אחיו. "האזינו", היא השירה, העדות, שתמלא את החלל שמשאיר אחריו משה לאחר לכתו ובהזדקקות העם לדמותו. שכן, כל המסע הרוחני של העם וקבלתו את התורה, החוקים והמשפטים, הם שלב, שעודו קשור לזמן המדבר ולהנהגת משה. ועתה, לפני הכניסה לארץ, כל ה"לימוד" הזה, יבוא לידי ביטוי רוחני בצורת עונש, או שכר. קללה או ברכה. טוב, מול רע. הכל יתרחש לפי נבואת משה, בהתאם לאיזון של העם אל מול נחלתו, הקרויה ארץ ישראל. נחלה, שהיא ברמת הנפש והסוד, מצב המהווה מרחב פנימי שבאדם שמורגש בו כדחף למימוש עצמי בחיים. למימוש רוחני, שמעבר לגבולות הגשמיות. ובהתאם, ככל שהאדם הכין את עצמו כראוי והפנים את המציאות הרוחנית שאליה הוא צריך לשאוף, כך הוא יחוש במיצוי עצמי גדול יותר מתוך איזון אל מול חוקי המציאות וההפך. ככל שהאדם לא יעמוד בתנאים שדורשת הנחלה הקרויה ארץ ישראל, כך הוא יחוש את המציאות כעונש שעיקרו, הרחקה מן הארץ. הוא יחוש ב"גלות", מטעם הריחוק מהרוחניות. ובפרשה שלפנינו, ענייני עם ישראל שזה עתה עבר את המדבר, כניסתו לארץ ישראל וקבלתו את שירת האזינו בפשט, הם עניינים שמרמזים לנו בפנימיות על מסענו האישי מרגע שאלתנו על משמעות החיים שלנו. כשהתשובה על שאלה זו, מתוארת לנו בפרשה, כאותו מסע שמובא בפרשיות התורה, שמתחיל בתהיה פנימית על האמת ביקום, תכליתם ופשרם ומסתיים בהתגברות על היצר וכיבושו. ובזאת, וכהשלכה מכך, להשגת נחלה רוחנית נצחית ושלמה שמעל כל הדומם. "מקום" הקרוי "ארץ ישראל". אם בלבבות ואם ברמה הגאוגרפית.
 
רצון לרוחניות, חטא, גלות וגאולה, הם ארבעת השלבים שאדם עובר בכל מצב ומצב בדרכו הרוחנית, רק שהדבר מגיע באבחנות שונות אצל כל אחד ואחת. כלומר, תחילה הבורא מעורר אותנו לשאול על המציאות וטיבה כך או אחרת, שזהו שלב ש"בא מלמעלה" ובו מעוררים רצון באדם. מספקים לו התעוררות לחקור את מה שמעבר לחיי 70 השנה שבעולם הזה. עם זאת, כיוון שהאדם עדיין לא מתוקן וראוי לכך, הוא נופל במעשיו האגואיסטים, החומריים כביכול וחוטא. החטא, מוביל לגלות, שפירושה התרחקות מן הרצון והרמה הרוחנית כיהודי. וגאולה, היא השלב הסופי. היא היציאה מהגלות וחזרה שוב, אל חיק הרוחניות. אל השביל, שכולו מוביל בסופו של דבר להתעוררות להכרה מלאה בפרטי המציאות כאחד. כמתוקנת. ככזו שבה יש בורא, ש"נעלם" מלכתחילה מן התמונה ולאט לאט מעורר אותנו לשוב אליו, מתוך ההסתרה. אנו, הם השחקנים שבתמונה. הדמויות שקובעות את מציאות הסרט. וככל שנזדרז לצעוד בדרך ולעבור את כל המצבים שמהם השתלשלה נשמתנו, כך נשיג את נשמת ישראל, שהיא נחלת האושר הפנימית שלנו וכך, לא נהיה תלויים עוד ברצונות הגוף והחומר המתכלים. עם זאת, כיוון שההסתרה היא שלב שקיים בחלק גדול מן הדרך, משה מוסר את העדות הזו, את הערבות שבשירת האזינו, כ"מתכון" ליציאה מן ההסתרה. ליציאה מן הגלות אל הגאולה. מן הנכר, לאדמת הקודש. מן הפירוד והשנאה ליכולת לעבוד על יחס של קירוב לבבות, בשם המטרה הרוחנית
 
 "רְאוּ עַתָּה, כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא, וְאֵין אֱלֹהִים, עִמָּדִי: אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה, מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא, וְאֵין מִיָּדִי, מַצִּיל"
 
עבודת אלילים או אמונה באל אחר, היא המצב שבו בעצם האדם לא מרגיש את מציאות הבורא ולכן, מעניק משמעות לרצונותיו החומריים האשלייתים. כלומר, ברגע שהאדם חושב שחייו מנוהלים מכוחו ועוצם ידו או שמא יש כוחות ששולטים ביקום מלבד הבורא אפילו אם זה האדם עצמו השולט בחייו כביכול, הרי שאז, הוא כופר בשליטת הבורא האחד בכל. למרות זאת, מפני שהאדם מלכתחילה נברא על ידי הבורא בטבע של אגואיזם (הרגשת עצמיותי), מוטלת על האדם עבודת התיקון ויחוד הבריאה בחזרה למקור. זאת אומרת, שהאדם צריך לתקן את תפיסת המציאות שבה הוא חושב שהאגו הוא השולט או עצמים דוממים ואנשים אחרים - לתפיסת מציאות רוחנית של בורא יחיד. בורא, ששולט בטבע, באנשים ובכל דבר בעצם. ומכיוון שאין בידי האדם לתקן את עצמו שכן, הבורא שולט בכל מעשי האדם, צריך האדם להתפלל לצאת מן ההסתר. לשיר לבורא על הרצון לדעת את גדלותו, בעולם שבו כל המהות האלקית נסתרת. האזינו, כזכרון ממדרגת משה שבאדם, שמובילה אותנו בדרכנו הרוחנית, וכזכרון של העם מהמנהיג הרוחני המוביל לנחלת הנצח, היא המפלט מן החבוי לגלוי. זו השירה, שסוקרת את העליות והירידות השונות שהאדם עובר ואמורות להוות בשירה הזו תזכורת לדבר אחד כאמור: הכל מהבורא. מהקב"ה. גם הירידות וגם העליות. גם הטוב וגם הרע. ומה שנראה כשלילי, הוא רק תזכורת מלמעלה, להתעוררות. לאבחנה בכך שהגלות, החטא וההסתרה, הם כולם רק הזדמנויות להשגה של מה שנמצא על פניהם. ששולט בהם. להשגה של היכולת להשתית את קיום האל האחד על כל פרט ופרט, כולל ככזה  שאחראי על ההסתר. ומכאן, לא נותר אלא לבקש ולדרוש גם את השלב הבא. את הגאולה. היינו, שהוא נתן את הכל רק למעננו, במטרה שנשיג לבסוף יציאה קבועה מחוסר ההכרה של העולם הזה להכרה רוחנית. לאחיזה במציאות ממשית של כך שהכל, זה הוא וממנו. אנחנו, בתוך עולמו הרוחני. ועד שהאדם לא משיג זאת בקביעות, הוא ימצא עצמו חייב להשתמש בכל מדרגה ומדרגה כעדות המובאת בשירת "האזינו", כתזכורת לאמת האחת. לכך, שכל מה שעובר עלינו, הוא מטרתי ותכליתי, אם לחיוב ואם לשלילה ברמת הרגשתנו. שכן, בדרך ההשגחה, אנו מראש מכוונים לכך שנשיג את מעשה השמיים כפי שכתוב "האזינו השמיים... ותשמע הארץ".  ולכן, כל העליות והירידות שבדרכנו הרוחנית (ארץ), הם התזכורת עבורנו, לשם מה אנו חיים בעולם הזה ולשם מה עשינו את כל הדרך הזו, עד עכשיו. זוהי העדות, המבטיחה לנו שאם נזכר בכל פעם שעל הכל אחראי בורא אחד, כך תבנה בתוכנו אותה נחלה של אושר, של ארץ ישראל, כאותה מטרה עליונה שלשמה אנו חיים פה