פרשת "בראשית" - פרשנות קבלית

בראשית פרק א פסוק א עד פרק ו פסוק ח.

 
 
"בראשית", היא ההתחלה. הראש. משם, מתחיל הכל ובה, נברא העולם. לפניה, אין יכולת של תפיסת המציאות. ולכן, מרגע שתתכן בעולמנו הגשמי תפיסת מציאות רוחנית, זהו יהיה הרגע שבו יברא העולם. הרגע שבו יהיה אדם ראשון שיעיד, מאין הכל הגיע ומהם האירועים השונים שעברו עליו. ואכן, פרשת בראשית, מילה שרק עליה נשפך דיו רב עד מאוד בספר הזוהר ובספרי קודש אחרים, היא פרשייתו של האדם הראשון. של העד הראשוני. של זה, שנוצר ביום השישי ובגללו, תצטרכנה לחלוף 6000 שנות תיקון חטאיו. עבירות, שהן השורש לקיומנו והסיבה לתיקון הקבלי שאותו אנו מחויבים לעבור, עד שנת 6000. וכשזה יקרה, היינו כשהתיקון יגיע, זו תהא העת של ה"אחרית". תקופה, שבה נשיג כאנושות תפיסת מציאות שמאפשרת לנו לחזור ולהיות באותה הרגשה שבה היינו לפני החטא. הרגשה רוחנית. הרגשה של דבקות באל וקשר ברור עמו, עד כדי כך שכל המציאות כולה תופנם בתוכנו כאלוקית, כתבונית, ככזו שאינה מחולקת, אלא כמציאות של טבע שלם וחכם אשר אין בו כל שרירותיות. לפני הבראשית, לא היה מי שיבין את מה שהבין האדם הראשון ולכן, באין העלמה וגילוי, אין יכולת לעולם להתקיים, אלא ברמתו הדוממת. באנשים שכל תפיסת מציאותם קשורה בעולם הגשמי, אך טרם ניתן להם הגילוי של הנעלם האלוקי. גילוי, שמביא לתודעת אדם הבראשיתי, את הרגשת המציאות הרוחנית. של אמונה. של בורא עולם כמקור שממנו נובע ומשתלשל כל דבר ודבר

ראש, מסבירה חכמת הקבלה, הוא החלק "החושב". ולעומת זאת "גוף", הוא החלק שמקבל בפועל את מה שתוכנן בראש. ופרשת בראשית, שכאמור בה נברא העולם שכן, לראשונה היה גילוי של התכנית האלוקית ליצור "גשמי", היא הפרשה שמבהירה לנו את מצבנו, לפני ואחרי. לפני החטא, אנו בהכרה מלאה למציאות של האל כהדבר היחיד שישנו כפי שכתוב ש "אין עוד מלבדו" ואחרי כן, אנו כבר מנותקים ממציאות זו, הקרויה גן עדן. זאת אומרת, שסיפורו של האדם הראשון שגילה את התכנית האלקית הוא העיסוק בין דעת ואמונה. בין החלק שמקבל כגוף ובין החלק שמחשב עד כמה מותר לקבל - ומתי זה מתחיל לעבור מקבלה ללקיחה. לחוצפה. למצב, שגורר בעקבותיו בושה וקיום של הפרדה בין ראש וגוף. בין מה שאנו רוצים בפועל ובין השאלה הכה חשובה של הפנמת טיבה האמיתי של המציאות. של הסתירה, שבין תפיסת המציאות שבדעת, בשכל, בחושים הברורים ובין תפיסת המציאות של אמונה. של נתינה והשפעה לזולת המנוגדים ללקיחה וקבלה עצמית. זאת אומרת, שאם אנו מביטים על הפרשה מתוך הנסיון לבחון כיצד היא נוגעת לחיינו ולמסענו הרוחני, הרי שעלינו לראות בה את השרש, הסיבה, שהובילה אותנו למצבנו כיום. כך שלפני כל התגשמות בפועל כחומר גופני, השתלשלשנו הנה מתוך מקור רוחני. מתוך ראש, המייצג את מה שמכונה בספרים "מחשבת הבריאה". ומחשבתו של ראש זה, הנקרא "בראשית", היא האבחנה הקרויה רצונו של הבורא להיטיב לנבראיו. זו, סיבת הבריאה. עם זאת, מרמז לנו הכתוב, על כך שהמדובר כאן על תבונה ולא על מקריות, אחרת לא היה השימוש במילה ראש, כבסיס לפרשת בראשית. למילה, המצביעה על תחילתם השכלית של הדברים, אם מבחינת תפיסת המציאות של יצור גשמי שהביא לתיקון הזמן וספירתו ואם מבחינת ההבנה שהמדובר כאן על רצון. על מחשבה. על היכולת המופלאה לחשב ולהבין ולא רק לקלוט ידע או להעביר ידע, באופן סתמי.

"סוף מעשה במחשבה תחילה", היא מעשה בראשית. מעשה, שמצביע על תכלית. היינו, שכל המחשבה כולה והאירועים שהיא מכילה, מכוונים לפי המטרה של השורש, להיטיב לנבראיו. ו"טוב", זה אומר להיות עד כמה שאפשר בדומה למקור, לבורא. אם הוא אינו זקוק לדבר מעצם שלמותו, כך גם עלי להיות. להרגיש שלם. ואם הוא עד כדי כך שלם שכולו אהבה ורצון לתת, אז במידה ואוכל להיות כך, אהיה דומה לו ולכן, אהיה כמוהו. ארגיש כמוהו. שלם ומושלם. עם זאת, השגת המצב של קשר בין תכונות האדם לתכונות האל, היא שאלת השאלות. והתשובה על כך מסבירה לנו פרשת בראשית, טמונה ביכולתנו לא לנסות ולהסביר את רצוננו לאמונה, ברמה השכלית. בתוך הדעת. שכן, גילוי האמונה, צריך להיות בהתאפקות מאכילה של עץ הדעת. בהתאפקות מטעימת ההנאה הקיימת בהבנת האלוקות והאמונה, ברצון לקבל האגואיסטי. כלומר, שעל אף שהמקור שלנו רוחני וסיבת בריאתנו היא הטבה, אנו כיום רחוקים מכל מצב רוחני כך עד כדי נתק מוחלט, בעקבת אותו חטא קדמון. ותיקון החטא, הוא "בזעת אפך תאכל לחם". כלומר, שלמרות שנבראנו כמהות רוחנית שמרגישה את מציאות הבורא והקשר עמו, נפלנו בנסיון חטא עץ הדעת כששאפנו להשגה גדולה יותר, אך בתוך הדעת. בכלים, הקרויים בחכמת האמת "כלים של קבלה". בעקבות החטא, נצטרך לעבוד בשביל אמונתנו, הנקראת לחם. היינו, שעניין האמונה שיש לאדם זוהי הרגשת מציאות רוחנית אמיתית ולא אמונה המוכרת לנו מחיי היום יום ולכן, מרגע שאבדה האמונה בעקבות השימוש בכלים האסורים לגוף, מוטלת עלינו עבודת התיקון והמאמץ הפנימי לשוב לשורשנו. וחזרה זו אל השרש, שהיא "חזרה בתשובה" קבלית, פירושה שהאדם מבין כיצד להשיג שוב מצב של הרגשת המציאות הרוחנית. מציאות הסיבות, הראש והמחשבה. ועל ידי לימוד חוכמת האמת יכול האדם לשוב ולהשיג ב"זעת אפו" שוב, מתוך רצון עצמאי, את מה שאבד לו. והשגה זו של אחרית הימים, של תיקון חטא עץ הדעת, של שלב חדש בהתפתחות בעם ובאנושות כולה הקרויה גמר התיקון הכללי, תהא הכלת האמונה בכל תוקפה ובכל הכלים כולם