פרשת "מטות, מסעי" - פרשנות קבלית - פרשת השבוע על פי הקבלה
במדבר פרק ל' פסוק ב' עד פרק ל"ו פסוק י"ג.

 

נדרים, הוא הנושא הפותח בקריאת שתי הפרשות, מטות ומסעי, הנקראות זו אחר זו מטעמי שמירת הזמנים. וכך, מסביר לנו הפשט חוקים כאלו ואחרים הקשורים בנדרים ומסכם: "אֵלֶּה הַחֻקִּים, אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה, בֵּין אִישׁ, לְאִשְׁתּוֹ--בֵּין-אָב לְבִתּוֹ, בִּנְעֻרֶיהָ בֵּית אָבִיהָ". עם זאת, הרי שהתורה אינה עוסקת בחוקים גשמיים וגשמיות, אלא בחוקים רוחניים וברוחניות ולכן, מסבירים המקובלים שכאשר האדם קורא את התורה, עליו לראות בכתוב, את פנימיותו, או לפחות לשאוף ולהתפלל לכך. וכך, ככל שהאדם יתמיד בדרך הרוחנית, הוא יגלה אט אט את כל אותן הדמויות שבפרשות, בלבו. בהוויתו. זאת אומרת, שבמהלך המסע הרוחני של האדם הוא נחשף לאופן האמיתי של הדברים והוא מבין ש"איש ואשתו" ו "אב ובתו", הם כלים פנימיים שנמצאים בתוכנו ואין המדובר על נדרים ועל דמויות ברמה הגשמית, שגם אם הן היו, הרי שזו לא הייתה כוונת התורה והפרשה. היינו, שהכוונה האמיתית של הדברים היא לבפנוכו. לאותן אבחנות פרטיות של האדם ויכולתו להבחין במידות השונות שבו שנעות בין השפעה וקבלה, בין רוחניות וגשמיות ובין צד שמאל המכונה דינים וצד ימין, המסמל אמונה ורחמים, שהשילוב ביניהם, מביא תיקון. פשרה. איזון בין הניגודים שבבריאה והסתירות שיש בה לכאורה.

"אב" אומרים המקובלים, הוא הסיבה הראשונית שמסובבת את התוצאות. אשתו של האב, היא הרצון לקבל המכונה שמאל, שבהשתתפותו עם האב, היינו עם צד ימין, נוצר זיווג שבסופו יצאו בן, או בת. "בן", מלשון "בינה" ו"בניין" מצביעים על המעבר ממצב של זיווג ורצון לתת, אל המצב האמיתי בפועל של וולד. "בת", היא הרצון לקבל שנולד ונחשב כאחות לבן, כבת לאב וכדומה, בהתאם לתיאור הספציפי של יחסי הגומלין שבין הרצון לקבל ובין תכונת ההשפעה הרוחנית. ובהתאם לכך, נערה בתולה, זהו רצון לקבל שטרם התאחד עם קו ימין המכונה השפעה ועם זאת, אישה אשר כבר אינה בתולה ובעיקר אם היא מן הגויים, הרי שכוונת הדברים היא על אותם רצונות שבנו שעליהם אנו צריכים לעשות צמצום ולא להשתמש בהם. כך לדוגמא, כאשר אשה ממחנה ישראל, נשאת לגוי, או שנשות הגויים מתערבבות בזכרי ישראל, הרי שכוונת הכתוב הוא על מצב שלילי שעליו חל איסור, שכן, אין לערבב בין תכונת ההשפעה והקבלה, אלא לבצע תיקון, על ידי צמצום. על ידי מניעה. על ידי איסור ונדרים. היינו, על ידי יצירת מצב שבו האדם מגיע לנקודה פנימית של נדר ואיסור עצמי בשימוש כזה או אחר ברצון לקבל, על מנת שלא לפגום בתכונת ההשפעה, אלא שבמקרים מסוימים מסבירה הפרשה, נתנת אפשרות להתרת הנדר. להתרת המצב שאליו האדם לא היה מוכן כנראה ולכן, בתנאים כאלו ואחרים, הוא יוכל לצאת מן הנדר. ממצבו האסור. על כך דנה הפרשה בענייני הנדרים, היינו ביחסי הגומלין שבין תכונת הקבלה וההשפעה שתלויות באדם המתייחס אל המציאות שסביבו ושצריך להחליט, באיזו כוונה לעסוק ולהיות; לזולת, או לאנכיות.

"מטות", מסבירה הקבלה, בדומה למטהו של משה, היא מילה שמקורה בלשון נטיה, היינו, לאן האדם מתייחס ולאן הוא מכוון את הוויתו וכיצד. המטה, יכול להיות נחש אם היחס אל המציאות הוא ברמת האגו ומצד שני, הוא יכול להיות זה שבולע את האגו שרוצה לאכול אותנו, בדומה לסיפור הופעת משה בפני פרעה. כמו כן, המטה, שבו עסקו הכתובים גם בפרשיית מי מריבה, בא להדגיש את נחיתות חשיבותו לעומת כח הדיבור שבאדם, שכבר מראה על שימוש קבוע ביחס נכון אל המציאות. משה, שנענש במי מריבה ולכן בפרשה זו מתבשר על מותו העתידי, פונה אל ראשי המטות, בניגוד לזנב שעליו אמר לו הבורא לאחוז אשר שב להיות מטה בידו. דיבור אל ראשי המטות, היא מציאות שבה האדם כבר לא צריך לאחוז בזנבו של האגו כפי שעשה משה בסיפורי מצרים, אלא שכבר יש לו קשר ברמת תיקון הקשור בדיבור, שהיא מדרגה עליונה ובה האדם, כבר אינו חיה ככל החיות, אלא כשמו כן הוא "דומה לעליון", שזהו הפירוש לאדם. לכן כתוב "וידבר משה אל ראשי המטות" ללמדנו, את מדרגת התיקון שבה העם נמצא. את המדרגה, שאליה אנו יכולים להגיע. את המצב שבו נוכל לצאת למלחמה על הדינים הנקראים מדיין בפרשה ושממלחמה זו נצא מנצחים, כפי שכתוב. שכן, מדיין, היא אותה שליטה שבאדם הנקראת "דעת", שנותנת כל העת את הסתייגותה על עבודתו הרוחנית של האדם ומפריעה לו במסעו להשגת נשמתו. מדיין ובנותיה שפיתו את ישראל, הם אותם כלים שבנו שמתרצים ומקשים עלינו את העבודה הרוחנית באמתלות שונות שמקורן בדעת הודקת ולכן מתארת הפרשה איסור על קשר עם בנות מדיין, מלבד אלו הבתולות. כלומר, שבנות מדיין הבתולות אשר כן מותרות לעם, הפירוש הקבלי על כך בא להבהיר שהמדובר הוא באותם רצונות לקבל שבאדם שטרם התקלקלו ובאו בזיווג בפועל עם שלילת הרוחניות. היינו, שהמדובר על ההיתר ליטול לעצמנו בת מדיין שעל ידיה כן ניתן לעשות זיווג שמוביל לרוחניות. וזיווג הוא כאמור, המפגש בין התכונות שבאדם בדרך כזו או אחרת, שעניינן מפגש בין הזכר והנקבה שבכל אחד ואחד, המשלימים לכדי בנים ובנות אלהים. היינו, תכונות, שדומות בהווייתן לתכונת הבורא שהוא המשפיע הראשי. כמו כן, בנוסף ללקיחת הבנות הבתולות, מוזכר בפרשה עניין הגעלת הכלים וכדומה ושלל מן המלחמה שהם כאמור, תאורים שונים של דרך ההתייחסות של האדם לאופן שבו הוא מקבל את המציאות לתוכו, אם מכלים טהורים, או אם חס ושלום, בכלים טמאים, שהם רצון לקבל אסור.