פרשת "תצוה" - פרשנות קבלית - פרשת השבוע על פי הקבלה
שמות פרק כ"ז פסוק כ עד פרק ל פסוק י.

 

משה רבנו, אומרים חז"ל, "שכינה מדברת מתוך גרונו". ובפרשת השבוע, פרשת "תצווה", מצטווה משה כנגד כל בני ישראל, לצוותם במצוות הכהונה של אהרון ובניו, הכהנים, בני שבט לוי. משה, משול כנגד כל בני ישראל שכן, הוא החלק המתוקן שמוביל את שאר החלקים, היינו בני ישראל, העם, אל מחוז חפצם. הם, מקשיבים לו ובו, הם צריכים להאמין. שהרי כתוב "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", מפני שללא האמונה בשני הנתונים, זוהי לא אמונה נכונה ושלמה. להאמין בה' זה אומר, להאמין במשה. להאמין בעבדות, כלומר, בלהיות כפוף לעבד ה', למשה. לאותה תכונה פנימית שבנו שמוליכה את מהותנו כאדם לרוחניות, מתוך הגשמיות. מתוך מצרים, מתוך העבדות. ולא זו בלבד, אלא שגם בשעות המצוקה, עליה אנו סומכים. על אותה נקודה פנימית של הרגשת האמת הרוחנית שאליה צריך כל הזמן לשאוף. בלי הבטחון הזה, במדבר המחשבות וההפרעות, לא ניתן להתקדם. הנקודה הזו, משה, היא שמוליכה אותנו במדבר. בכל אותם מצבים שאין לנו מושג מה לעשות, אך בזכות האמונה, יש לנו על מה ועל מי לסמוך. יש במציאות אמת ממשית ותבונית, שמשגיחה עלינו ומוליכה אותנו למחוז חפצנו.

משה ואהרון, מסמלים בקבלה את הספירות נצח והוד. אהרון הוא ספירת הוד ומשה הוא ספירת נצח. הם, משולים גם לרגליים, היינו שרגליים, הם ההרגלים שהאדם צריך לקבל על עצמו כנגד ההרגלים הקודמים, כך שהוא הופך את ההרגל הרוחני לטבע שני והולך בדרך תכונות אלו שמקנות לו את היכולת ללכת על קרקע בטוחה. לפסוע בדרך, שאין בה רק צד אחד אלא איזון מטעם נצח והוד. היינו ימין ושמאל שהן שתי הרגליים. ימין הוא משה כעבד ה' וכוהנו, אהרון, שבפרשה זו, תצווה, נכנס לתפקידו במשכן. לחלק, המקשר בין בני ישראל לקונם ושעל ענייניו, אחראי אהרון, בניו ובעצם שבט לוי. אותו שבט נבדל מעם ישראל, כתכונה נבדלת באדם, שבאמצעותה מתקשרים לבורא בסימני המשכן השונים. אם זה בהעלאת נר התמיד כאור ה' שאינו פסק, אם זה בבגדים השונים לכהונה שהם ביטוי לכלים הרוחניים שבהם עושה שימוש האדם בהתקרבו למגע עם האמת ואם זה בקטורת, שהיא בארמית "קוטרא" (קשר) למקור. והכל, נעשה בציווי. בהוראה, מטעם משה, המנהיג הבלתי מעורער שנשלח להוציא את עם ישראל ממצרים, מוליכם במדבר ומקרבם לפני אבינו שבשמיים. לפני זה, שאחראי על הכל, שולט בכל ואין עוד מלבדו. מלבדו ומלבד משה עבדו, שבפרשת תצווה, שמו אינו מוזכר כלל באופן מפתיע. כך פתאום, בפרשה הכה חשובה שבה הוא המצווה. הוא זה שאחראי.

לאחר חטא העגל, מסבירים החכמים, רצה הקב"ה למחות את עם ישראל. בשל כך טען משה בפני הבורא שאם זהו המצב, שימחה גם את שמו האישי מספרי השמיים. כך מספרים חז"ל. ומפני שמילותיו של הצדיק, לברכה או לקללה, קובעות את המציאות, כך קרה הם מסבירים שבפרשת תצווה, משה לא מוזכר. היינו, שאותה מציאות שבה אכן דמותו אמורה לא להיות קיימת, תתרחש בפועל. שכן, על חטא העגל, היה גזור דינם של ישראל למות ולכן, משה מת עמם ודמותו נמחקת מספרי השמיים. היינו, שהמציאות הזו קרתה והייתה כדברי משה. למרות זאת, כפי שאנו יודעים, הבורא בסופה של פרשת העגל סלח לעם, אך עדיין, הדבר מצביע על גודלו האמיתי של הבורא ובגודל העבדות והחשיבות של הצדיקים העובדים אותו. היינו, של אלו התכונות הפנימיות שבנו שעד כמה שהן נדמות לנו כחזקות, כרוחניות, כקשורות לאל, מכל מקום, עדיין הבורא הוא שקובע את המציאות והוא זה שמתקן אותה לכבודה של הצדיקים. לכבוד אלו, שמוכנים להקריב עצמם למען העם, כמשה. ובכל זאת, בא התיקון להראותנו ש "קללת חכם, אפילו על תנאי, היא באה". שהרי מקביעתם כאמור, נעשה הקשר של העם, למקור. דרכם, כדוגמת משה ואהרן, נעשית המציאות לכזו שדרכה, אנו יכולים להתקשר אל מקור נשמתנו ורוחניותנו, על אף דלותנו וחוסר כבודנו כיצורי חומר, להכיר את הבורא של העולם.