פרשת "תרומה" - פרשנות קבלית - פרשת השבוע על פי הקבלה
שמות פרק כ"ה פסוק א עד פרק כ"ז פסוק י"ט.

 

כל פרשה ופרשה מפרשות התורה, נקראת על שם המילה הראשונה שפותחת את אותה הפרשה או שהפרשה נקראת על שם הנושא העקרי שבו היא עוסקת, אשר מובא בתחילת כל פרשה, כמו ראש לגוף. היינו, שכל פרשה מפרשות השבוע נקראת על שם ה"ראש", שממנו ינבע גופה של הפרשה ובכך יפתחו ויוסברו הדברים שנמצאים כלולים בראש, כאותו האבר שמחשב חישובים ואחראי על תפקוד המערכת כולה, שהם הראש והגוף יחד. כמו כן, על אף שכל פרשה ופרשה מכילה בתוכה נושאים רבים, תתי נושאים ומושגים שונים, עדיין הפירוש על כל פרשה מתוך פרשות השבוע, מתבסס על ראש הפרשה ולא יורד לפרטים ופרטי פרטים סתם כך, אלא מתוך ההתחשבות בגורם הראשוני שהוא כאמור, שמה של הפרשה כאותו נושא עקרי שבו מתקיים הדיון. ובהתאם לכך, בפרשת השבוע הנקראת "תרומה", אשר חלה לאחר שבת שקלים ופרשת משפטים, מבינים אנו מתוך שמה של הפרשה, את ענייניה השונים כדבר אחד שמתרחש לאחר התיקונים הקודמים שבמסגרתם עם ישראל מקבל את התורה ואת החוקים והמשפטים השונים, ובזאת, הופך להיות ראוי לנדב תרומה למשכן. לאותו מבנה, שמתארים לנו הפסוקים עד הפרטים הקטנים, הן מבחינת החומרים שמהם עשוי המשכן, גודלם, צורתם, אופן הרכבתם וכו. זאת אומרת, שלפני התיקונים של קבלת התורה, ההזדככות וההגעה למצב של יראה תוך הסכמה ל "נעשה ונשמע", לא היה ניתן לבנות משכן, שכן, התיקונים, הם שמביאים את האדם, את העם, לרצון לתת תרומה. לנדיבות הלב. להשגת המצב המאפשר "בחירה חופשית" ברוחניות על פני הגשמיות ולא זו בלבד, אלא שגם את הגשמיות, מעלה האדם מעלה, אל הרוחניות. כלומר, הוא תורם אותה, מרצונו החופשי, לאחר שהוא הסכים להיות מצב של נעשה ונשמע שזו הסכמת האדם לחוק היראה. לתובנה, שיש מלך לעולם, שאת חוקיו, דיניו, משפטיו ומצוותיו, עלינו למלא. ו"נעשה", מעיד על אי שאילת שאלות מתוך יראת המלך והפנמת החשיבות שבעניין שכפי שכתוב שצריך למלא את רצונותיו מההכרה שהוא "רב ושליט", היינו, גדול, חכם, חשוב, שולט. הוא, זה הכל והכל זה הוא. עם זאת, רק במידת התיקון אפשר לחוש את הוד רוממותו ולכן, רק לאחר התיקון הבסיסי האמור, היה ניתן לבנות משכן. לייצר כלים, שבהם ישרה וישכון האור עליון שהרי עתה, מוכנים בני האדם לקבל עליהם את מלכותו. הם מוכנים, לתרום מתוך לבם, בכדי לשמש את המלך שיהיה בתוכם, כאחד מהם והם כאחד איתו. עמו. כעמו.

תרו-מה, היינו, חיפשו אחר "מה" ללכת, הוא עניין הרמז שבפרשה המעיד על חפושי הלב של האדם. של זה, שמחפש, כלומר "תר", אחר דבר מה שהוא "רם", שהוא נעלה ועליון, שזהו שורשה של המילה "תרם" שהוא לבו של מי שתר, אחר הרם. ולכן, מי שתר, נקרא תחתון, שזוהי הספירה התחתונה מעשר הספירות שנקראת "מלכות", אשר מחפשת להתדבק בבורא, שהוא ספירת "בינה" השמינית. וחיבור זה שבין הספירות, מעליית התחתון לעליון, או מירידת העליון לתחתון, הוא עניינה של פרשת תרומה אשר בה, התחתון, מתחבר עם העליון שיורד לשכון בו. בכליו. שעניין הכלים, הם החסרונות שבאדם בהתאם למצבו. אדם, שחי בעולם שלנו ואינו חש בשקר העוטף את הכל, יש לו חסרונות בעיקר לכל הקשור לחומריות גופו ולכן, הוא מצוי בכלים הטבעיים שהם החסרונות שלו לאוכל, מין, כסף, כוח, ידע וכו. עם זאת, אם האדם כבר התפתח דיו והוא חש בסבל שבעולם השקר ומשהו בלבו קורא לו לצאת ולתור אחר האמת, הרי שאז, כליו הטבעיים כבר לא יסייעו לו. הוא לא יוכל למצוא את משמעות החיים האמיתית, ללא לימוד חכמת האמת המגלה לו אט אט את חלקי נשמתו הנסתרים ממנו, שהם הכלים שבהם, יוכל לשרות בסופו של דבר האור העליון. ובכדי להשיג כלים אלו, צריך האדם לתקן את עצמו ולהיות ראוי לקבלת פני המלך. להשגת מצב היראה. ליכולת להיות בבחירה חופשית ברוחניות, על פני עבדות מצרים ופרעה, שהם עבודת האגו המנוגדת למציאות הרוחנית ולעבודת ה'. ובהתאם לחסרון, מושג הכלי שכנגדו שעמו יכולים לשמש לקבלת התענוג, המכונה אור. כך שבחסרונות הנכונים, שהם כלי הנשמה, מתגלה הטעם העליון שהוא אור מחשבת הבריאה "להיטיב לנבראיו", שזו הייתה סיבת הבריאה. ומתוך דמיון השורשים והענפים של העץ, כך אנו רואים כיצד גם בעולם הזה כל חסרון וחסרון מותאמים לקבלת התענוג הנכון לאותו הכלי המיועד לאותו תענוג שעתיד להתגלות בו, שזהו רק העתק של העתק של העתקים ממה שנכון לנו בהשגת הכלים הנכונים להשראת אור הבורא המכונה שוכן, המצוי בשכינה. שהיא הכלי הגדול שבה הוא שוכן, כמלך, השוכן במלכותו. במקום, שבו רוצים בשלטונו מתוך בחירה חופשית, הסכמה על חשיבותו ורוממותו ובעיקר בטחון בו ללא ספקות. היינו, אמונה, שכל מה שנעבור, לטוב ולרע, נועד לטובתנו ולקידומנו אליו בכדי להשיג את תענוגי הרוחניות הגדולים המצפים לנו כמטרת חיינו כבני אדם. כיצורים, שיכולים ליהנות לא רק מחומריות, אלא שכל מהותנו, תהא ההנאה מרוחניות.

חמישה עשר סוגי דברים אומר הבורא למשה לבקש מהעם. ואותם ט"ו דברים הם אותו חלק מתחילת שמו המפורש של הבורא, שזוהי התגלות חוכמתו בפני הנשמה. היינו, ששמו המפורש של הבורא הוא הגילוי שהאדם צריך להשיג בתוכו ולכן, כל עניין לימוד הקבלה והתורה, הוא אינו לשם ידע סתמי אלא שמטרתו היא לגלות את השם הקדוש. שעניין גילוי שם הבורא הוא כמו שאדם מכיר בשמם של אהוביו והוא קורא להם בשם זה, על פי יחסו אליהם ומערכת התפקידים שביניהם. יש שם הנקרא "אבא", יש "אמא", יש "אח" או "אחות" ועוד שמות רבים המבטאים את יחסנו אל נשמות בני האדם הנוספות במציאות חיינו. ומכאן, שהכוונה הפנימית של האדם לגילוי שם הבורא צריכה להובילו בזמן הלימוד של כל פרשה ופרשה שבתורה. כלומר, המטרה היא, שהוא יהיה קרוב אלינו עד כדי קריאה בשמו. עד כדי בטחון, שהוא שוכן בתוכנו. עד כדי כך שאנו בטוחים שיש לנו כלים, שהם חסרונות, להשגת אותו התענוג שבו אנו חשקים ומבינים שלו אנו זקוקים. שכן, מתוך הבנת ההזדקקות, נהיה מוכנים לנדב את לבנו שהוא הוא הכלי הגדול שיכול להכיל את מה שאולי מכונה במאות שמות וכינויים אך בעצם, בסופו של תהליך, כל העיסוק הוא אך ורק בדבר אחד: באהבה. במילוי של הרצון הגדול, המשול ללב, בהרגשת קרבה עזה אל בורא עולם, שרומז לנו בפרשה, את גודל אהבתו שלו אלינו. זאת אומרת, שאותה התרומה שאנו תורמים היא כפי שכתוב "ולקחו", היינו, ממנו, מהבורא עצמו. הוא המקור שאליו צריך לפנות הוא זה שמתקן אותנו ומעניק לנו כלים שהם ככתוב "תרומתי", היינו תרומת הבורא לאדם, כך שהאדם בעצם לוקח מה' את הכלים את התרומה עצמה ומעניק לו בחזרה את אותה הנתינה. שכן, כל מי שמרגיש שלם, שזוהי מילת "איש", הרי שאז, ניתנת לו, לאותו האיש, האפשרות ליטול מהעליון כלים שבהם לבסוף, יוכל לשרות האור העליון, לטובת האדם עצמו. לטובת גילוי של הנאה רוחנית שהיא כאמור המבדילה את האדם משאר יצורי העולם. שהרי אין הבדל בגופים וכל גוף וגוף רוצה אך ורק בקבלת תענוג על פי אמת המידה של האבחנה בין "מר" לעומת "מתוק" ובכך, דומה גוף האדם לגוף הפרה, החרק ושאר חומר העולם הזה. עם זאת, או נכון יותר לעומת זאת, הנשמה, שהיא הפוטנציאל שלנו כיצורים נבדלים, היא המעניקה לנו את התואר נשמת אדם. שרק אז, האדם הוא אדם. רק אז, על שם חיפושו, ניתן לו תוארו. ובמידה ובה האדם מפנים את העובדה שכל החיים הם יחסי האדם עם הבורא, כך הוא ירגיש שהוא יכול להוות משכן לאור העליון שכולו, בא מתרומת הבורא לאדם. לזה, שיכול לתת, בדומה לעליון, ולא רק לקבל, שזו תכונת התחתון המסוגר בעצמו ונשאר דומם בטבעו, לעומת הרוחניות, המוציאה את האדם, מהעולם.