פרשת "וארא" - פרשנות קבלית - פרשת השבוע על פי הקבלה
שמות פרק ו פסוק ב עד פרק ט פסוק ל"ה

 
שם, כלומר, היכולת להעניק כינוי למצב או להרגשה, היא יכולת של המין הנקרא בחכמת הקבלה "מדבר", שהוא גבוה מעל דומם צומח וחי. ה"מדבר", הוא זה שהשיג רוחניות ונחשב לאדם שלם, אשר מתאר את הרגשותיו, את תחושותיו, רצונותיו וכדומה בשמות, ממש כמו שאנו יכולים להסביר עד כמה טוב לנו או רע לנו, עד כמה אנו אוהבים, שונאים וכו. וגילוי זה, של הרגשת הרוחניות באדם, הוא גילוי של קשר אל שמות הבורא מפני שברוחניות, אנו עדים לשליטת הבורא על המציאות. ובהתאם לכך, כל המתרחש במציאות מושלך על האל בעצמו ומתאר את יחסנו לבריאתו, כיחסנו אליו. בדומה לכך, הגדרות המושגים "צדיק" ו"רשע", הם עדות להרגשתו של האדם בלבו, בלי קשר לטענת פיו, את החיים. היינו שמי שחש ברע, הוא מי שמרשיע את מי שברא אותם וההפך. מי שחש בטוב, הרי שהוא מצדיק את החיים, את המציאות, את הבריאה ולכן, הוא נחשב במדרגת צדיק שכן הוא אומר שהבורא הוא טוב, מעצם תחושתו בטוב. עם זאת, צדיק או רשע, נקרא גם לפי עבודת האדם, כלומר, שעל אף שהאדם חש ברע ולכן אולי נקרא רשע, אך אם הוא מנסה להצדיק את הרע כמשוכה שנשלחה מלמעלה ושעליה יש להתגבר , אז זהו אינו רשע גמור. זהו גם אינו צדיק גמור כמובן. ובמסגרת זו של יחסים, שבין האדם לרוחניות, לבורא, אם בהסתר ואם בגלוי, מכנה האדם בשמות את הרגשותיו בתוך המערכת. מילת "הסתר" למשל, היא גם מילה המבטאת את תחושת האדם כלפי הבורא. עם זאת, השם המפורש, או אחד משמות הבורא בכלל, מקורם כבר במצב של גילוי ויציאה מן ההסתר. ובמסגרת כל זאת, מתארת בפנינו פרשת וארא את הגילוי שחווה משה לעומת האבות, אשר עמו הוא בא לעם ישראל ולפרעה, שליט מצרים, המקביל לאגו השולט בנו ומונע מאיתנו את האמונה. היינו, שאנו, על פי המתואר בפרשה ובזו הקודמת לה, אנו בריות השואפות להגיע לרוחניות, עובדות קשה לשם כך כפי שמתואר בעבדות מצרים, ועם כל זאת, אנחנו לא מצליחים לצאת משליטת האגו. מהכבלים שמניח עלינו פרעה שאומר "לי יאורי ואני עשיתיני", שזהו האדם הכופר. כלומר, אותו חלק שבכל אדם ואדם המתנגד למושג האמונה ומלגלג עליו. זאת אומרת, שכל עבודתנו בסופו של דבר נופלת בשיביו, וכל הערים שבנינו הנקראות מסכנות על שום אומללותנו, מתישות אותנו בהבנתנו שאין לנו שמץ של נגיעה ברוח. ולא זו בלבד, אלא שגם כל מה שחשבנו שהיה עבודה נכונה להשגתה, נפל לחומר. לרצון לקבל הנאה, המקביל לספירת המלכות התחתונה מעשר הספירות, לעומת ספירת הבינה, שנחשבת לרצון להשפיע, שהוא הרצון לקשר עם הבורא. ומכאן, מתוך מצב זה, נשלחה מדרגת משה לחלצנו. שכן, כל הכתובים עוסקים אך ורק בפנימיות האדם ולא חס ושלום בחומריות העולם הזה.
 
 

"וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני 'יקוק' וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב אל שדי ושמי יקוק לא נודעתי להם..." הוא מקור הפסוק המתחיל את פרשת וארא ובה מבהירים לנו הכתובים את גודל מעלת משה וגילויו בשם ה' ככינוי כאמור לתחושתו במציאות הרוחנית. זאת אומרת, שהכתובים מבשרים לנו את גילויה של מדרגת משה הפנימית בכל אדם ואדם בבואו אל אותה דרגת התגלות הרוחניות כנובעת מהמקור הקדוש, הנבדל מכל חומר. ובמסגרת גילוי זה של משה את השם הקדוש, מודגשת דרגתו על פני האבות שאליהם היה גלוי רק השם "שדי" ולמשה, מתגלית מדרגת הבינה. שההבדל בין זו לזו, הוא שהשם שהיה גלוי לאבות הוא מפסוק "שאמר לעולמו די" - ולמשה, יכולה להתגלות מידת השפע. כלומר, ההארה, שתהיה לעתיד לבוא מהגאולה את האגו הנקרא עבדות מצרים. אל שדי, מקבילה לספירת היסוד מסבירים המקובלים, על המדרגות הנעלות הקודמות שמהן נבעה השלשלת הארוכה הזו. משה, כמדרגה הבאה בפרשות השבוע כסדרן, הוא שעומד לחלץ אותנו מעבדות. כשאנו, בפנימיותנו, מכילים בתוכנו את אותו עם ישראל, שאלו הם כל אותם רצונות, כוונות, שעמם אנו יכולים לשמש על מנת להיות בקשר עם הרוחניות. שכן, הירידה למצרים, מסבירה הקבלה, היא בכדי לחלץ את כל אותם ניצוצות אבודים שנפלו לקליפות מחטא אדם הראשון. שעניין זה במילים פשוטות ביותר, הוא ביטוי לתפיסת המציאות שלנו, שעשויה כולה מקליפות שהן החומר, הגוף, השכל, המסתירות מאיתנו את היכולת לאחוז בכח האמונה שאבד, מרגע שנפלנו להליכה על פי השכל והדעת. עם זאת, כשהאדם כן מגלה את אותו חסרון פנימי לרוחניות, כמעין נקודה שבלב, שמאמינה באמונה, אזי הוא נדרש בהמשך דרכו הרוחנית, להסיר את כל אותן הקליפות המכסות על רוחניותו ולהרגיש, מהי עבודת האגו האמיתית, הנקראת עבדות מצרים. מצב, שבו שולט פרעה, הקליפה הכללית של כל הקליפות הפרטיות, שעל פי הכתוב בפרשה הקודמת, הוא לא מכיר את השם המפורש שנמסר למשה. פרעה אומר "מי ה' (במקור בשם המפורש) אשר אשמע בקולו... לא ידעתי את ה'..." שפירושו, שזהו חלק האגו שאין לו גילוי במדרגה גבוהה ממנה. משה לעומת זאת, האבות, עם ישראל, כן היו בעלי השגה בשמות הקדושים ובכך אף הוכיח עצמו משה אל העם. היינו, שכך נעות תכונותינו הפנימיות ומתערבבות זו בזו בטענות שונות עד אשר מתלבנות בנו ההבנות האמיתיות מהי מדרגה נמוכה יותר לעומת גבוהה יותר. מהו רצון לקבל ומהי הכוונה של להשפיע. אלו, הם בירורים שנעשים באדם באשר הוא, שהתפתח דיו לקלוט את החוק השולט במציאות, כחוק ה'. חוק, המחייבנו להשיג קשר עם המקור ובהכרתנו, או שלא בהכרתנו, אנו מובלים לשם כך או אחרת.

 

הכרה בחוק הרוחני המנהל את כל המציאות ואת חיי האדם, היא זו שמאפשרת לנו לפסוע בדרכי החיים לא מתוך רע אלא ההפך, שכן, מודעות למה שמוביל אותנו במה שאנו ממילא מחוייבים לצעוד בו, הוא כל המשחק. זה כך, מפני שאין לנו כל שליטה על המציאות שהרי כתוב ש"אין עוד מלבדו", אך עם זאת, התעוררות בהכרה לכל אותן אבחנות פנימיות בנו, על ידי לימוד הקבלה, הן האמצעי שעל ידו נתעלה מעל הטוב והרע הארציים, הפסיכולוגיים, ונזדהה עם הנצחי. עם הרוחני. זהו האדם. וכשהאדם עדיין חש שהוא בעולם הזה ואין לו כל קשר למקור הבריאה, לבורא, והוא מבין שבכדי להפסיק את סבל העולם הזה עליו להתעלות אל הרוחניות, אזי שפר מזלו שלא להיות כמו בהמה ההולכת אחר רצונה להנאה בלבד, אלא שמושג "אדם", הוא זה שמחפש את האמת ואת מקומו במציאות מוחלטת אחת. ומדרגת משה, המתוארת לנו בפסוקי פרשת השבוע, היא העדות שעליה נכתבה לנו המצווה שעלינו "להאמין בה' ובמשה עבדו". שזוהי מדרגת האמונה במציאות אחת וברורה, שנמצאת מעל מדרגת האבות שעליה נאמר "די". שכן, עניין זה שהבורא אמר לעולמו עד כאן ולא עוד, הוא על תפיסתם את המציאות האלוקית ברמת הטבע בכללותו שהוא מוגבל, ובעל כלים סופיים וכוחות נפרדים. משה, שהוא המשך לאבות ולשורשי עם ישראל, תפקידו בשלשלת, הוא המשך ההתפתחות בעוביות גדולה יותר משל האבות. שעוביות, הוא המושג המתאר את "גודל הרצון", כמעין כלי שהתעבה, כך שהאבות הם זכים יותר, לעומת דור משה, העבים יותר. וככל שהעביות גדלה, כך האור הנדרש גדול יותר. משה, נודע בשם ה' להראותנו את גודל עביות הרצון ההוא. המצב, שבו אנו נופלים לשעבוד האגו. לעבדות מצרים. לשעבוד, שבכדי לצאת מתוכו אנו כבר זקוקים להצלה. לכך, שימשו אותנו מן המים שבהם אנו עלולים לטבוע ויעלו אותנו לנקודה שממנה, נוכל להתפתח לחיים של רווחה אמיתית. זו, מדרגת משה שבנו. ההכרה כאמור, בחוק הרוחני המנהל את המציאות, שעלינו להניח לו להובילנו אל המטרה הסופית, ע"פ בירורנו את המדרגות אט אט, בדרכי לימוד חכמת הקבלה והתורה לפיה. שכן, האדם בעולם הזה, שנמנע מדרכי הרוחניות, הוא זה שמניח לטבע לשלוט בו ולהובילו ביסורים אל הגילוי של הדרך הרוחנית. אך אם האדם מתעורר ומצליח לפעול מעל דעתו באמונה שהכל בא ממקור אחד, הרי שאז, האדם הזה יגלה בתוכו מימוש של הכתובים כדוגמת "בוא אל פרעה" או "לך אל פרעה", כמציאות, שבה פעם הוא פוסע עם הבורא לצידו, היינו, עם האמונה ופעם לא. בדוגמת משה שפעם נשלח לבדו ופעם עם הבורא שבא יחד עמו. הכל, זה גילויים בתוכנו. ללא קישור הדברים אלינו, לרבדינו הפנימיים, נבזבז את הזמן במחשבה ש "לי יאורי ואני עשיתיני", כלומר, נהיה כפרעה שחשב שהוא "ברא את עצמו" ולכן, הכל תלוי בו. בנו. לעומת זאת, לקיחת דברי פרשת השבוע פנימה, לחפוש הקשר של העניינים בתוך נשמתנו, בהדרכה נכונה, תביא לחילוצנו בסופו של דבר, מתוך בועת עצמנו, שהיא הכוונה על מנת לקבל האגואיסטית המלובשת על רצונותינו ושאותה אנו צריכים לתקן ולהפוך לכוונה שבעל מנת להשפיע. שהיא כפי שכתוב, השפעת נחת רוח לבורא מטעם השגת הקשר עמו, בע"ה.