פרשת "נשא" - פרשנות קבלית

 
חלוקה נכונה של פרטי המציאות, כפי שאנו יודעים, מובילה לסדר הנכון שלפיו אפשר לחיות את החיים, בהתאם למטרות שהם מציבים מולנו. ובפרשת "נשא", הארוכה ביותר מבין פרשיות התורה, ממשיך התיאור של החלוקה, ההתמיינות וההתפקדות של העם על פי שבטיו וצרכי עבודת המשכן. ובהתאם, כל שבט ושבט שבפרשה ועבודתו, כל אדם ומטלותיו - והאיחוד של כולם יחד מוצגים עבורנו,  תחת סיפור התרחשות עם ישראל במדבר כביכול, אך עיקר העניין, הוא המציאות הרוחנית שבאדם, אז, כמו גם כיום. היינו, שהמדובר הוא במציאות שבה האדם מרגיש בתוכו ובפנימיותו כיצד הוא משמש בלבו משכן לבורא ולא על עניינים גשמיים. זאת אומרת, שכל המדובר בפרשה, בא לתאר עבורנו את החלוקה הפנימית של אותו מעמד קדוש בעבודת הבורא של האדם הפרטי, כמו בעם שלם. שכן, כתבי הקודש, הקבלה בכלל והתורה בפרט, נוגעים בעיקר בפנימיות נשמתו של האדם ולא ברקע ההיסטורי או הספרותי של הכתוב. ו"נשמה", מסבירים המקובלים, היא אותו כלי שבו שורה אור הבורא, כחיבור, בין האדם, לאלוקי. "כלי", הוא חסרון שבאדם לתענוג. וה"אור", הוא התענוג, הבא לידי ביטוי בנצחיות של הרגשת טוב, שמקורה באותו רובד רוחני. עם זאת, אותה הנשמה, בטרם שאנו בתפיסת מציאות רוחנית, היא בלתי מתוקנת, כך שתפקידנו, הוא תיקון חלקיה. ומלאכה קבלית זו, של תיקון הכוונות שלנו ושל החלקים השונים של הכלי שלנו, היא התנאי לכך שנחוש את המציאות הרוחנית וההנאה הגלומה בה. וכך, כמו שבאדם פרטי יש חלוקה של המרכיבים השונים של אברי הנשמה שלו, כך כציבור, ככתב בפרשה, יש בינינו הבדלים ברורים בנשמתנו הכללית. כלומר, אנו מחולקים. עם זאת, כפי שרואים בפרשה בזמן קורבנות חנוכת המזבח למשל, דווקא עניין של "שיוויון" הקיים בעם, נובע מהתמיינות נכונה המביאה לסדר. כלומר, מכיוון שהמטרה של כולם היא אחת ומשותפת, כל חלק וחלק ממלא את תפקידו כראוי ונדרש למערכת ובלעדיו, תיווצר בעיה. שהרי שיוויון אמיתי כחלק מהמציאות, הוא תוצר של הסכמת האנשים על חשיבות ההשגה הרוחנית כערך עליון בחייהם, מפני שרוחניות וההשגה של התגלותה, הם המציאות האמיתית הנושאת את העם והאנשים מעל החומריות הנכלית של עבודת הפרך באגו, שממנו הייתה יציאת מצרים (יציאה מהמיצר התודעתי הצר). שחרור, המוביל לעבודת המשכן ונשיאתו  שכן, זה מה שמאפשר לעם להיות נישאים בעצמם, כשמה של הפרשה, "נשא". כלומר, להינשא מעלה מעלה, מעל הגשמיות ולהיות בקשר עם האלוקות. עם מה שמעל רצונות הגוף והחומריות שבעולם
 
בפרשה, המדגישה את הפעולות השונות הנדרשות לקיום הרוחני במדבר, מובאים עניינים מגוונים העוסקים ע"פ הקבלה, בדרכו הרוחנית של האדם. כך שלמשל, המושג "אישה", או "נקבה" שבנשא, אינו בא לספר על דמות כזו או אחרת, אלא על החסרון שבאדם הפוסע בדרך הרוחנית וחש באותו חלל פנימי, הנקרא "נקבה", מלשון נקב, בתוכו. בנשמתו. וכך גם לדוגמא, במסכת סוטה שבפרשה אשר מוצגת בין העניינים, בא הכתוב לספר לנו עלינו כאדם, החשים בתוכנו חלוקה לזכר ונקבה. לפלוס ומינוס. היינו שנקבות, הן אותן חסרונות שבנו, שאנחנו צריכים לתקן ממידת האגואיזם, למידת הקשר עם הרוחניות. ותיקון זה, ממצב של אגואיזם והרגשת עצמנו למצב הזכרי של הרגשת הזולת והבורא, הוא תהליך שלם שבמסגרתו ישנן "תופעות" שונות הפועלות על הרצון שלנו לקבלת הנאה ובהן, עניין זה, של מסכת סוטה. אותו חשד לבגידה מול ספק הוצאת הדיבה. כלומר, ברמת הסוד, האם האדם בפנימיותו, ברצון ובכוונות שבתוכו הוא אכן טהור ומוביל למטרה הרוחנית, או שמא יש צורך בבירור שאותו הוא צריך לבצע. זאת אומרת, שכיוון שיש בנו רצונות שונים, או נכון יותר, כוונות רבות ושונות, לכן, בכדי להגיע להשגה רוחנית, לאיזון מול האלוקות, מול חוקי המציאות, עלינו להשתדל לחשוב בכיוון זה כמה שנוכל ולהיות במגמה הנכונה, ללא ספק "בגידה" או כל מצב אחר של חוסר נקיות כפיים. ובמסגרת זו, ככל שנהרהר בשאלה "לשם מה באנו לעולם?" ונישא מחשבה זו מעלה מעל משיכתנו למילויים גשמיים זמניים ורגילים, כך נחוש בבירור הקשר שלנו עם המקור. וכפי שמתואר לנו בפרשה, בהלכה הקשורה בטמאים, בכדי להשיג קשר זה, עלינו להבין כיצד לנהוג בכל אותם גורמים פנימיים שמפריעים לנו מלהגשים את שאיפתנו הרוחנית. כלומר, שעלינו להרחיק את אותם הטמאים, מן המחנה. והמחנה הוא קירבנו. שכן, הטמא הוא אותו רצון לקבל הנאה אגואיסטי הקיים בקירבו של האדם, בצורת כוונה המנותקת מהשגה רוחנית, פקפוקים, קושיות ותירוצים פנימיים המונעים מאיתנו ללכת לכיוון זה של אושר רוחני. ומשום כך, ככל שנקשיב לחלק הטמא שבנו, אזי הוא ידבק בנו ויורידנו מטהרתנו ומכמיהתנו להשגת האלקות ולהפך. ככל שנדבק ברצון לחיבור עם הכוח העליון ונתרחק מן הספק והשלילי, נבורך

רוחניות, מסבירים המקובלים, היא לא עניין של מה שנדמה לפעמים ללא מעט אנשים כקשור לאנרגיות, תקשורים, סוגי ריפוי וכדומה, אלא היא עוסקת בגילוי האלוקות כתפיסת מציאות של האדם. היא עוסקת באחיזה ממשית שלנו באחדות הטבע לכדי דבר אחד שלם טוב ונצחי, אך לא ברמת הדומם אלא ברמה הגבוהה ביותר. ברמה התבונית, החווייתית והרגשית. היינו, שרוחניות, קשורה לקשר של האדם עם הבורא בפועל, שכן הבורא, האל, הוא הרוחניות, אשר בהגדרתה היא מה שמעל החומר ומנותקת ממנו. אלהים, הוא המהות הקשורה ברוחניות. ובכדי שנוכל להשיג שלמות בחיינו, אושר אמיתי ולא כסתם מצב רוח והרגשת מיצוי תמידית, עלינו להיות בקשר עמו. הוא, החוק. או נכון יותר, הוא זה שמפעיל את החוקים ומתוכו הם נובעים כלפינו כתפיסת המציאות שלנו, כחומרית או רוחנית, בהתאם לתיקוננו. ניתוק מקשר עם הבורא, פירושו תפיסת מציאות מוגבלת של העולם הזה שכל ענייניו הם סופיים ברמת הנאה חומרית/גופנית וקטנה. לעומת זאת, קשר עם הבורא, זה אומר ההפך מכל האמור בדבר הנתק. עם זאת, כפי שמסבירה הקבלה, מדעתנו או שלא מדעתנו, אנו מובלים על ידי הקיום כולו באופן תכליתי לכך שכן נאחז בקשר זה, מפני שרק ממנו נוכל להשיג את הטוב והאהבה אשר אליהם אנו שואפים כל חיינו. כלומר, שבעצם עלינו להתקשר לחוקו של הבורא, ככוח במציאות אשר פועל עלינו תמיד. מדעתנו, זה אומר שאנו פוסעים בדרך הרוחנית באמצעות כתבי הקבלה ובכך נמנעים מן הסבל העתידי. שלא מדעתנו, זו דרך הטבע, הנקראת "דרך יסורים", שחושפת לאדם אט אט את החוקיות הקיימת ביקום. היינו, הוא מגלה שאין לו בררה אלא לצאת מן הסבל וללכת לכיוון האושר הרוחני הממתין לכולנו אי שם. הדרך לשם, כפי שמראה הפרשה, היא הסכמה של האנשים להיות תחת המטריה הרוחנית, שמורגשת בפנימיות האדם, כעבודת המשכן. כך שעבודה זו, זוהי פעולת הקשר עם הבורא. וזו, מתאפשרת רק הודות לקיומה של חברה מסודרת שמבינה שהמשפטים "לא תעשה לחברך מה ששנוא עליך" ו "אהבת לרעך כמוך", הם חוקים ועקרונות שמחייבים אותנו, גם אם אנו לא מבינים כיצד מתגלמים דרכם השכר והעונש בחיינו. האדם, חייב להתנהג לפי כללים אלו גם אם הוא עדיין לא בתוך הרגשה זו, שכן, המכנה המשותף של כולם, במדבר הרוחני, מצדיק את פעולתו של כל יחיד ויחיד. מפני שכל יחיד ויחיד מוכן לתת את תרומתו, להשתתף במעמד ולהיות חלק ממנו מטעם טובתו האישית: יציאה מן הסבל, השגה רוחנית וקשר עם הבורא שממנו, נובע אושרו של האדם, בעודו חי בעולם הזה, בגופו הסופי
 
פרשת "נשא" (כולל פרוש אונקלוס)