"במדבר" - פרשנות קבלית - פרשת השבוע על פי הקבלה 

במדבר פרק א פסוק א עד פרק ד פסוק כ.

 
 חלוקה נכונה, היא חלק מהדבר שבו עוסקת פרשת השבוע "במדבר". ובפרשה, כמו בחיים, לכל אחד ואחד יש את מקומו בהתאם למערכת הכללית. כך למשל, אנו יכולים לראות כיצד החיים מחלקים אותנו בתוך המשפחה, בין חברינו, במשרותינו במעמדנו הציבורי וכדומה - ובאופן טבעי, אנו חלק ממערכת אחת גדולה ומאוזנת שבה אנו תורמים את חלקנו ומקבלים את שכרנו. ובפרשה, שבה מתחיל סיפור המסע שלנו כאומה, במדבר, עד כבושנו את הארץ בסופו של דבר בימי יהושוע, מסופר על חלוקות שונות בעם ובין השבטים השונים. חלוקות, שאמורות להוביל לסדר הנכון שבאמצעותו, על פי המתואר, העם נמצא בקשר עם המערכת כשלם תבוני, ברמת האלוקות. כש"אלוקות", זהו שמה של המערכת, שמביאה לידי ביטוי את האפשרות של כל אחד ואחד לעסוק בעבודת המשכן. אותו מקדש נודד ברמת הסיפור החיצונית, אך כידוע, ללא משכן פנימי, בתוך לבו של האדם, אין טעם בחיצוניות. ובדומה לחלוקה החיצונית כביכול, המוצגת בפרשה, מסבירה הקבלה את החלוקה הפנימית שבאדם שמשליך את הכתוב בתורה על רוחניותו האישית ורואה בכתוב, כעוסק בו. וכפי שאנו רואים, בפרשה שלפנינו וגם בפרשות אחרות, אנו נדרשים להבדיל בתוכנו בין הטוב והרע. בין החול והקודש. כלומר, בין אגואיזם, שהיא תכונתנו הטבעית, לבין המצב הרוחני שנקרא "הרגש הזולת". שבמצב זה, האדם משמש את מקומו המדוייק במערכת ולכן זוכה להכיר את כולה ולקבל ממנה את כל מה שהוא רוצה ויכול לקבל. שהרי, מתוך כך שהאדם יצא ממצבו האגואיסטי, שנקרא מצרים, ליכולת להכיר את כל מה שמחוצה לו, היינו את זולתו, ניתנת בידיו האפשרות לעסוק בהמשך הבירור שבין גשמיות לרוחניות ובין שקר ואמת, שזוהי העבודה שנקראת "במדבר". במקום, שבו נדרשים מאמצים מן האדם להפריח, את השממה.

חלוקה פנימית נכונה, פירושה עשיית סדר שבאמצעותו אנו יכולים לשלוט בחיינו, בכדי לנתבם אל היעד הרוחני שאליו אנו שואפים, אם כבני אדם כיום ואם כעם, אז, במדבר. חלוקה, היא האופן שבו אנו מסדרים את הפרטים השונים שבמציאות שמולנו ולכן, מעבר לנקודת המבט ההסטורית של הסיפור, נוכל לראות כיצד מחלק משה את העם, על פי שרש נשמתו והשתייכותו של כל אדם לחלק כזה או אחר בנשמה הכללית של עם ישראל. כל אחד ואחד מאיתנו שונה מהאחר אך עם זאת, כל אדם גם שייך לקבוצה כזו או אחרת של אנשים, בתוך הכלל. ובתוך כל קבוצה, הפרטים משלימים ודומים כך שבסופו של דבר, כל הפרטים והקבוצות משלימים לכדי דבר אחד שלשמו הם מתחלקים וזוהי כפי שמוצג בפרשה, מטרת עבודת המשכן. היינו, להקים, לקיים, לשמור ולפרק את המשכן בדרכם במדבר, לכיוון ארץ ישראל, אשר בה בהמשך, יהיה משכן קבוע. והחלוקה הנכונה ברמה החברתית לעבודת המשכן, כציבור וכעדה, דומה לדרך שבה האדם הפוסע בדרכו הרוחנית, מחלק את מציאות חייו בכדי להשיג את מטרתו הפרטית. זאת אומרת, שברמה האישית, האדם שפוסע בדרך, צריך להבחין עם איזה חלקים בעצמו הוא יכול להתייחס לרוחניות כך ובאיזה חלקים הוא מתייחס אליה אחרת ובהתאם לכך, לסדר את עצמו נכון כלפי שאיפותיו. כלומר, להתייצב בהתאם כלפי רצונותינו השואפים להשיג גילוי של האל ולשכון תחתיו, גם בזמן שבו אנחנו במדבר. באותו מרחב חיצוני כביכול, אך המדובר כאן על המרחב הפנימי שבלב האדם, שחש בריקנות, שאותה הוא מאיר על ידי אבחנות נכונות שמוליכות אותו בדרך זו, של פנימיות

המדבר, הוא חלק ניכר מהדרך. זהו מקום שבו אין אבחנות והבדלים כביכול למראית עין בין הפרטים השונים שבשממה ולכן, הוא נקרא מדבר. והרצון של האדם לצאת מתוך סבלו (יציאת מצרים) ולהשיג את משמעות החיים שלו בסופו של דבר, מוביל אותו על פי המקובלים לאותה נקודת שממה של ציה. למרחב שבו התנאים קשים, החום בלתי נסבל, הדרך בלתי ברורה ובכל זאת, האדם צריך להמשיך ללכת. שכן, ההליכה מתוך אמונה שאפשר לסמוך על הבורא, היא זו שמוליכה את האדם ומבררת עבורו אט אט, מה עליו לעשות כדי לשרוד ולהגיע למימוש המטרה. והבירורים הללו שהאדם רוכש במהלך הדרך, מתמיינים בו בסופו של דבר לכדי היכולת להתפתח אל המימד הרוחני, היינו, לדעת כיצד לעבוד עם מהותנו האישית, הטבעית, על מנת להשיג את טובת הכלל ואת העל טבעי. האלוקי. כך שבעצם, בפרשה שלפנינו, מספרים לנו הכתובים כיצד עלינו להתחלק בינינו כציבור לכאורה, מבחינה חברתית, אך מוסיפים, שזה אפשרי רק מהסיבה שעלינו לדעת כיצד לחלק את עצמנו נכון באופן פרטי, על מנת להגיע למטרת החיים הרוחנית. זאת אומרת, שמפני שבאופן טבעי גופנו החומרי והעולם הגשמי סביבנו מושכים אותנו לכיוונם ולתענוגים הנמצאים בהם, יש לנו מחויבות להעלות את הרצונות השונים שבנו לרוחניות ולהעדיפם, על פני העולם הזה. כך שאותם הרצונות שדרכם אנו חשים חיבור לפן הרוחני שבחיים, יתבררו מולנו ויאפשרו לנו לעבוד עמם, מעל ובניגוד לרצונותינו הטבעיים הבהמיים. ובפרשה, העוסקת בסודות הקבלה שטמונים בכל אחד ואחד ובפנימיותו, בצורת הסיפור המוכרת לנו, מסבירים לנו הפסוקים השונים על עצמנו כבני אדם פרטיים, השואפים לרוחניות ולהשגה של חיבור בין האל העליון, לשכינתו, שבה הוא שוכן. לגילוי, המכונה עבודת המשכן, אשר בה כאמור, כל אחד וכולם יחד, מתחברים לבסוף לדבר אחד. עם זאת, ה"אחדות" של הפרטים לכדי אותו שלם אחד, נובעת מתוך סודות הפרשה העוסקים בהקשר של פנימיותנו, כגון חלוקה לשבטים, דגלים ועבודות שונות, המהווים את מנת חלקו של האדם הפוסע בדרך הקבלה, וחותר להגיע אל הרוחניות שאותה מתארת הפרשה