"בהר" - פרשנות קבלית - פרשת השבוע על פי הקבלה 

ויקרא פרק כ"ה פסוק א עד פרק כ"ו פסוק מ.

פרשת בהר היא הראשונה משתי פרשות המסיימות את ספר ויקרא. פרשת בהר מוסיפה עוד מצוות וגם מסכמת את חטיבת המצוות הגדולה של ספר ויקרא. הפרשה פותחת בדיני מצוות השמיטה. רש"י מביא ממדרש תורת כהנים (ספרא) את השאלה "מה ענין שמיטה להר-סיני". המשמעות המקורית של השאלה היא במה מיוחדת מצוות השמיטה שמודגש בה שהיא מסיני והלו כל המצוות ניתנו בסיני. המשמעות המקובלת לניב זה בימינו הינה מה הקשר בין שני נושאים רחוקים, אולם לא זו שאלת וכוונת המדרש. תשובת המדרש היא ללמד שכמו שמצוות זו נאמרה בפרטיה ודקדוקיה מסיני כך מצוות אחרות שבתורה אין אנו מוצאים את הפרטים (אלא הם מובאים בתורה שבעל פה), גם הם מסיני. ורש"י מרחיב על המדרש ומוסיף שמצווה של שמיטת קרקעות לא נשנתה ואינה מופיעה יותר בתורה...ומזה לומדים שגם במצוות שנישנו ונתבארו על ידי משה בשנת הארבעים, כאשר בני ישראל חנו כבר בערבות מואב, שפרטי המצוות הן מסיני ולא שמשה הוסיפן מדעתו. התורה ממשיכה ומרחיבה במצוות השמיטה והיובל. לאחר מכן התורה עוברת לעסוק בנושאי מיסחר שונים הקשורים למכירת האחוזות. לאחר שהובהר כי כל שבע שנים יש שנת שמיטה, וכי כל שבע שמיטות יש שנת יובל ועיקרן של הלכות אלו הוא לזכור (כ"ה כג): "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי-לִי הָאָרֶץ כִּי-גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי", עוברת התורה לפסים המעשיים המתארים איך בכל זאת מתרחש המסחר בקרקעות אילו קרקעות חוזרות לבעלים המקוריים ואלו נכסים לא. להשלמת עניין הנכסים התורה חוזרת ומדגישה כי אדם אשר נאלץ למכור את עצמו לעבד, אף הוא משתחרר בשנת השמיטה והיובל, ואת האיסור לרדות בו עבודת פרך, אלא למעשה להתייחס אליו בצורה דומה לשכיר. בדומה לקרקעות ולארץ (שכולה מאת ה'), חותמת פרשיית היחס לעבדים בפסוק (כ"ה נה): "כִּי-לִי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה'אֱלֹקיכֶם". שני הפסוקים האחרונים בפרשה חוזרים על אזהרות שכבר נשנו בעבר, איסור עבודה זרה ומצוות שמירת השבת. איסור עבודה זרה חוזר פעמים רבות בצמידות לענינים הקשורים לארץ ישראל. במדבר בני ישראל אינם חשופים לעבודה זרה כלל אולם בכניסה לארץ ישראל, יהיה קל להתפתות אחרי עמי כנען. אזהרה נגד עבודה זרה והדגשה שוב של שמירת השבת (פסוק שכבר הופיע במדויק בפרשת קדושים), באים לחדד את המאפיינים היחודיים של עם ישראל.

שמיטה (כה,א-ז)

לאחר שש שנות עבודת אדמה, יש לקדש את השנה השביעית ולהניח לעבודת הארץ. גידולי הקרקע בשנה זו הינם הפקר ומותרים לכל. מצוות השמיטה נוהגת רק בארץ ישראל.

יובל (כה, ח-יח)

לאחר שבע שמיטות - ארבעים ותשע שנים, מגיעה שנת החמישים - שנת היובל. גם בשנה זאת נוהגים דיני שמיטה. בשנה זו יוצאים כל העבדים העבריים לחרות ושבים איש אל משפחתו. גם האחוזות והקרקעות שנמכרו מאיש לאיש, חוזרות לבעליהן. את שנת היובל יש לקדש בתקיעת שופר, ביום הכיפורים של שנת החמישים. בגלל השופר, הנקרא גם יובל, נקבע שם השנה לשנת יובל.

כיוון שתוקפה של עסקת הנדל"ן אמור להסתיים על-פי דין התורה בשנת היובל, יש להזהיר את הקונה כי עליו לשקלל נכון את המחיר ולקחת בחשבון את מספר השנים שנותרו עד היובל, אז תחזור הקרקע לבעליה הראשון. כך לא יחטאו המוכר או הקונה בהונאה.

מה נאכל בשנה השביעית...? (כה, יט-כב)

התורה מעלה שאלה רטורית: "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו"?! והפסוק משיב: "וציוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית, ועשות את התבואה לשלוש שנים" (השנה השישית, השביעית, וחלק מן השמינית, עד שתנבוט התבואה החדשה).

חזרת נכסי הנדל"ן לבעליהם (כה, כג-כח)

התורה גם מסבירה את סיבת חזרת הקרקעות לבעלים הראשונים, על-פי החלוקה שנחלקה ארץ ישראללשבטים ולמשפחות: "כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי".

גאולת קרקעות (כה, כט-לד)

כחלק מרצון ה' שנכסי הנדל"ן ימצאו את דרכם חזרה לבעלים הראשונים, יורשי הנחלה בחלוקת הארץ, התורה מציבה 'תחנות יציאה' בעסקאות נדל"ן השונות. המוכר בית בעיר מוקמת חומה, יכול לגאול אותו - לרכוש חזרה מהמוכר, עד תום שנה מהמכירה. אך אם לא גאל עד תום שנה, המכירה היא לצמיתות ואינה חוזרת אף ביובל.

בית הנמצא בעיר שאינה מוקפת חומה, יכול להיגאל בכל עת, ואף אם אינו נגאל, חוזר חינם לבעלים בשנת היובל. דין זה מתייחס אף לערי הלווים.

איסור ריבית (כה, לה-לח)

התורה אוסרת לקחת ריבית על הלוואה. ה' מזהיר מפני ניצול חולשת הלווה הזקוק לכסף, ואומר כי גם אם יילחץ הלווה ויתרצה לשלם ריבית - הוא, הקב"ה, אוסר זאת.

עבד עברי ועבד כנעני (לה, לט-מו)

יהודי שמפאת מצבו הכלכלי נאלץ למכור עצמו לעבד, יקבל בבית הקונה, האדון היהודי, מעמד מיוחד. אסור להעבידו בעבודות בזויות ככל עבד. עבודתו תהיה כעבודת פועל שכיר. לאחר שש שנים הוא ישתחרר, ואם הגיעה שנת היובל לפני מלאת שש שנים לעבודתו, יצא לחופשי חינם. אין לרדות בעבד זה, וצריך לזכור כי בניישראלהם עבדי ה' ולא עבדים לעבדים.

עבד גוי, קנוי בקניין הגוף ועבדותו מלאה ועולמית. הוא אינו יוצא לחירות, ועובר כנכס בירושה.

עברי הנמכר לגוי (כה, מז-נה)

יהודי שמצבו הכלכלי קשה ומוכר עצמו לגוי, תושב הארץ, יוצא אף הוא בשנת היובל. אולם, על חבריו מישראלמוטלת החובה להזדרז ולגאול אותו בכסף לפני שנת החמישים. צריך גם לעמוד על כך שהגוי לא ירדה ביהודי, וכמו שהתורה מנמקת: " כי לי בני ישראלעבדים, עבדי הם אשר הוצאתי אותם  מארץ מצרים..."

איסור עבודה זרה, שמירת השבת והמקדש (כו, א-ב)

בסיום הפרשה מחזקת התורה שלושה ציווים עליהם כבר למדנו: איסור עבודה זרה על סוגיה השונים, חיוב שמירת השבת וקדושת המקדש.