"אחרי מות" - פרשנות קבלית - פרשת השבוע על פי הקבלה 

ויקרא פרק ט"ז פסוק א עד פרק י"ח פסוק ל.

שמה של פרשת השבוע, אם בפרשת "אחרי מות" ובעצם בכל פרשה ופרשה, מרמז על הסיבתיות שממנה נובעים המהלכים שעליהם אנו קוראים  בפרשה עצמה. דומה הדבר לראש, המפעיל את הגוף ומהווה סיבה אליו ואל אופן פעולתו, שכן, שמה של כל פרשה ופרשה אף נגזר מהפסוקים הראשונים שמהם כאמור, משתלשלת פרשת השבוע עצמה, כמו ראשנו, שמחשב עבור גופנו תמיד  את ענייניו, כהתחלה אשר מתוכה, יוצא כל השאר.  ואף כאן, בפרשת "אחרי מות", אנו מבחינים בתיאור הנסיבות שמביאות לפסוקים שלאחר מכן ובמסגרתם  נכללים הכללים המובילים לכינון היום שנחשב לקדוש מכל אצל היהודים והוא, יום הכיפורים. זמן, שבו ניתנת לנו האפשרות לכפרת עוונות, סליחה ומחילה, על כל מה שעשינו במזיד או בשוגג במהלך השנה החולפת. עם זאת, יש להבין, שעל פי הקבלה חטאו הגדול ביותר של האדם, אם לא היחיד, הוא אינו חטא מוסרי, כזה או אחר. אלא שחטאו של האדם מסתכם תמיד בפשטות בעניין אחד וזהו עניין הקירבה לרוחניות או הריחוק ממנה. כלומר, יום הכיפורים המתואר בפרשת "אחרי מות", הוא הזמן של חשבון הנפש הדן בדבר עיקרי ביותר וזוהי השאלה הפנימית שבנו, התוהה על הקשר שלנו, לרוחניות. לבורא. לאותן מדרגות של קדושה שיש באפשרותנו להשיג בעודנו בחיי הגוף שבעולם הזה, שהרי זה כל מה שמבדיל אותנו משאר בריות ויצורי  העולם. שכן, אנו, בני האדם בכלל והישראלים בפרט, נחשבים לשונים מהשאר, רק בזכות כך. היינו, בזכות יכולתנו לפתח מודעות בהתאם לגודל החיסרון שאנו חשים במשמעות החיים. מכאן, אנו יכולים לטפס מעלה מדרגת הבהמה הגופנית אשר בתוכה אנו מצויים באופן טבעי ולהתעלות לחיים בכלי המכונה "נשמה". כך שנשמה, היא אותו "גוף" שאליו אנו אמורים לשאוף לחיות בו ובתוכו, נשיג את המשמעות. בו, נשיג את התשובה הפנימית שתתחולל בנו בהתאם למה שהיינו במשך השנה החולפת, בהתאם לאיזון שלנו, אל מול המימד הרוחני. וככל שאנו מאוזנים כלפי מימד זה, כך אנו נחשבים קרובים לאלוקות וחס ושלום להפך. ככל שאנו בלתי מאוזנים כלפי הרוחניות, כך לא נחוש בה ונהיה יצורים גופניים, חומריים וגשמיים בלבד. ובכל זאת, מפני שבמהותנו יש לנו פוטנציאל רוחני ואנו כאמור "בני אדם" ולא רק גוף חייתי פשוט, לא נוכל לספוג חיי בהמיות בלבד ונחוש בהם ברע. נחוש בהם בצורה שלילית. כלומר, נחוש ברוחניות במהופך, בהסתרה, כחיסרון בלבנו להבנת משמעות החיים, סיבתם, תכליתם ומטרתם


רוחניות, מסבירה הקבלה, היא כוח קבוע במציאות. היינו, שהיא חוק שלא ניתן לחמוק ממנו ועוצמת פעולתו על המציאות, היא קבועה. לכן, בהתאם לכך, לא נשאלת השאלה האם אנו שואפים לרוחניות או לא, או האם אנו מוכנים לכך או לא, אלא שכל מה שעלינו לעשות, זה למצוא את הדרך להתאזן אל מול החוק הזה, שמהלך עלינו מבלי לשאול לפינו ולדעתנו. איזון מול חוק מביא לגילוי  המציאות שכלפיה הוא פועל וחוסר איזון, מוביל לפעולת החוק עלינו בכוח. ובהתאם לכך, עניין חובתנו להשגת המימד הרוחני, יכול לפעול עלינו כך או כך, על פי התכווננותנו והבנתנו את העולם שבו אנו חיים. היינו, שבמידה שבה התפתחנו דיינו, כך נוכל להפנים את הפעולות שעלינו לעשות כדי להגשים את עצמנו ובמידה ובה אנו מתעלמים מהשאלות העמוקות בחיים, כך נמצא עצמנו נדרשים ל"סליחה". ל"כפרה". למחילה על העוונות שהביאו אותנו למצב זה שבו אנו לא מתעלים מעלה לכדי יצורים אנושיים ורוחניים וממשיכים לבחור בחיי האגו, האינטרס הצר והשהיה בעולם גשמי בלבד.  ובפער שבין שני מצבים אלו, מתגלה לנו עבודתנו ביום הכיפורים. זמן, שמגיע לאחר מות בניו של אהרון הכהן, אשר חטאו בעבודת הקורבנות ולכן מתו, על ידי אש הבורא. ועניין זה, מסבירים לנו החכמים, של מותם של נדב ואביהוא, התרחש בעקבות הקרבתם אש זרה לפני האל, אשר בה לא נצטוו. ולא זו בלבד שהם לא נצטוו בהקרבת הקורבן הנ"ל, אלא שגם בכך, הם חטאו כלפי אהרון אביהם, אשר הוא היחיד שנצטווה להעלאת האש ומשום זאת, קיבלו את עונשם. שכן, הכהן אשר מביא לפשרה ושלום, לכפרה ושגשוג, עורער ממעמדו על ידי בניו שהקדימו את עשייתו בטרם עת ובכך בעצם, נידונו לשריפה. כפי שכתוב ש"באש חטאו ובאש נענשו". ועתה, לאחר מותם, מגיעה עת הסליחה. הזמן, לחשבון הנפש של יום הכיפורים שבמסגרתו מצווה אהרון כיצד לפעול בזמן מיוחד זה לעצמו, לעם ולאלהים. בלעדיו, לא תתכן הכפרה. היינו, לא תתכן מציאות של הבדלה בין חטא ובין חוסר חטא. הבדלה בין מה מותר ומה אסור. באבחנה,  שיש חוק שפועל עלינו ומקדם אותנו מעלה ולכן, כל מצב שהוא כנגד זה, צריך להיות מאובחן כבלתי ראוי. כמצב, שדורש עונש של עינוי וצום כנהוג בכיפור ושלאחריו, מגיעה עת התשובה. היינו, הסליחה שאנו סולחים לעצמנו על ידי הבורא, בכך שלא עשינו ככל יכולתנו להשגת קשר עימו. ובמקרה שלפנינו, לא זו בלבד שלא עשינו את הכל בכדי להתעלות, אלא שאף חטאנו בכך שהכנסנו את עצמנו לתמונה מבלי שנצטווינו לכך. כמו נדב ואביהוא. שהרי כל אותן דמויות, אירועים ומהלכים שישנם בתורה, עוסקים בפנימיותנו ולא בהיסטוריה בלבד. ולכן, בפנימיותנו, באותו חלק שבנו ששואף לרוחניות ולהתעלות מעל סבל העולם הזה, נוגעות פרשיות התורה. פרשות, המתארות את דרכנו הרוחנית ולא דווקא את סיפורנו כעם בלבד, שיוצא ממצרים לארץ ישראל
הרצון לקבל תענוג אישי בתוך האגו, לעומת הרצון להשפיע מחוצה לעצמנו, הוא ההבדל שבין הרוחניות לגשמיות. ובהתאם לדרך שבה אנו יותר מתמידים ללכת, כך נחוש מאוזנים כלפי החוק הרוחני הנ"ל שכאמור, פועל כלפינו תמיד. אנו, אמורים לגלות כיצד להיות תחתיו בצורה נכונה כך שלא נחוש בו ככוח שלילי שדוחף אותנו  מאחורה למעלה ונראה בו כאור, כמושך, ללא יסורים וסבל. עם זאת, לא פעם במהלך הדרך הרוחנית, אנו כנועים לרצון לקבל שגורם לנו שלא להתקרב לרוחניות ודבר זה בא לידי ביטוי בפעולותינו, אלו שבמזיד ואלו שבשגגה. כלומר, גם אם החלטנו לפסוע בדרך הזו ואנו נאורים בכדי לקלוט את חוקי המציאות, עדיין, פילוס השביל ליעד זה טומן בחובו הפרעות מטעם האגו שלנו שדורש תיקון ממצב של רצון לקבל אגואיסטי, ליכולת להשפיע אל מחוץ לנו, היינו לזולת. והזולת, הם תמיד אחד משניים: או הבורא, או שאר הנשמות. וכך או כך, עלינו להבחין בכל מה שנמצא מחוצה לנו, היינו, מה שיש שם זולתנו, כאותה רוחניות שאופפת אותנו כחוק קבוע. היינו, שחטאינו, הם תמיד כלפי הרוחניות. כלפי מיצוי היכולת שלנו להיות קרובים אליה ולמקור שממנו נובע הקיום כולו. ולכן, מותו של המצב שבמסגרתו חטאנו ומעברנו אל המדרגה הבאה שבמציאות, היא עניינה של הפרשה שלפנינו, פרשת "אחרי מות", אשר בה מתוארות שתי מדרגות שבהן נדרש האדם לעלות, בכדי לממש את עצמו. כלומר, עליה ממדרגה שבה היה הרצון לקבל שלנו האגואיסטי מעורב, למדרגה שבה הוא אינו מעורב עוד. שהרי, נדב ואביהוא, הן המדרגה שבה עוד הייתה לנו נגיעה באינטרס ולא הבנו שעלינו להשיג את הרוחניות ללא תנאים. ללא אינטרס. ואהרון, שהוא אותה מדרגת כהונה שבעם ישראל ובאדם הפרטי, הוא זה שמביא לידי ביטוי את אותו מעבר ממצב למצב, את אותה עליה מדרגה לדרגה, שמתחילה ברצון לקבל וממשיכה ברצון להשפיע. כך שרצון לקבל נחשב כמנוגד למהות הבורא ולכן לחוסר איזון מצידנו כלפי החוק הרוחני ולעומת זאת, הרצון להשפיע, נחשב לאיזון כלפי מדרגת הבורא ולכן, להגעה למדרגת הכיפור. אותו שלב, שבו אנו נוטשים את חטאינו הקודמים ומבינים שעלינו לבקש מחילה. לבקש סליחה. לעזוב את העבר מאחורינו ולסלוח לעצמנו על חוסר ההשפעה לזולת. על כך, שהבורא היה צריך לפעול כלפינו ברע כביכול, בכדי להביאנו להכרת הטוב המאוזן