פרשות השבוע | הפרשה עם אונקלוס
"מצורע" - פרשנות קבלית - פרשת השבוע על פי הקבלה

ויקרא פרק י"ד פסוק א עד פרק ט"ו פסוק ל"ג.

מצורע, מסביר ספר הזהר, הוא מי שלוקה בהוצאת שם רע. היינו, שמצורע היא מילה העשויה מ "מוציא רע", שעליו אומר הכתוב, שזהו הנחש. כלומר, שהפרשה שלפנינו, פרשת מצורע, עוסקת בחטא הקדמון שהחל בנחש שהיה משול למלך החיות ושלאחר החטא, קבל את העונש של "על גחונך תלך". שעניין הליכה על הגחון, פירושה, ירידה מהמצב של מלוכה כאמור, למצב של זחילה, של קטנות. היינו, שהמדובר בחוויה של השפלה ושל לקיחת הגאווה הטמונה במי שהיה מלך החיות. עם זאת, אנו למדים שבקריאה את הכתובים אין לפרש את הדברים רק בפן הגשמי והחומרי שמעורב בדימיוננו. שכן, כל אותם עצמים, מקרים ועניינים ואף כל אותן דמויות, בבני אדם ובחיות, זהו תיאור של מה שעובר עלינו בפנימיותנו. ומה שעובר עלינו, לפחות כאנשים שתרים אחר רוחניותם, הוא המצב של ספק עז. מצב של חוסר אמונה וחוסר הבנה מהי רוחניות, כיצד ללכת בה, איך קושרים בין האלוקות לנפש שלנו וכו. והספק הזה, ההתנגדות הפנימית הזו שאנו חשים לכל הקשור בנושא זה, הוא חלק גדול ממה שעליו מספרים לנו חכמי הקבלה כמעט בכל מקום. שכן, חלק זה, הוא תולדה מן הנחש הקדמון, המסמל דבר מה במהותנו. ודבר זה, נקרא "רצון לקבל על מנת לקבל", שזהו בעצם אותו נחש שמפתה את חווה לטעום מן הפרי.

כל ההבדל שיש בין מי שנמצא ברוחניות ומי שלא, נמדד' בהבדל שבין שני המושגים: אגואיזם ואלטרואיזם. אגואיזם הוא "הרגש עצמי" ואלטרואיזם הוא "הרגש הזולת". ומילת "זולת", באה לתאר את כל מה שיש ביקום מלבד הרגשת עצמיותי. ומה שיש שם בחוץ, מסבירים החכמים, הוא הבורא. היינו, התנהגות המציאות כלפיך, מטעם אלוקות תבונית, שבמידת איזוננו אליה, כך נחוש בה כגלויה או נסתרת. כשהיא נסתרת, אנו נמצאים בחוסר מודעות לחוקי האל ומעין "ישנים" שכן אנו שרויים בעולם של שקר שבמסגרתו אנו חושבים שאנו המחליטים ואנו הקובעים. וכשאנו "ערים", אנו בהכרה לכך שהמציאות היא של "אין עוד מלבדו", היינו מלבד הבורא, שהוא הזולת, המתגלם כלפינו כאותה מציאות חומרית, גשמית, אנושית וכמובן בסופו של דבר, רוחנית. ולכן, כל עוד לא יצאנו מן האגו, להרגשת הזולת, היינו, אנו עדיין במסגרת חטא הנחש הקדמון של הרצון לקבל המזיק, אנו לוקים בחטאו. זאת אומרת, אנו שרויים בתוך הרצון לקבל תענוג לעצמנו מן החלק המזיק שבו שטרם עבר תיקון אלטרואיסטי. וכשאנו עובדים, חשים ונמצאים בהרגשת המציאות הזו, אנו עושים רע. כלומר, מדברים רעה על המציאות ובכך מרשיעים את בוראה. שהרי, אם המציאות רעה, הבורא רע. ומכאן, שכל עוד אנו חשים ברע כלפי החיים אנו רשעים. אנו כנחש, שמטיל ספק בחוקיות הרוחנית ואף גורם לקלקול ברצון לקבל הטוב. הזך. חווה, אם כל חי.

בתוכנו, יש חלוקה ברצון לאותם רצונות שעמם אנו יכולים לפסוע אל הקדושה ולרצונות שמרחיקים אותנו מקדושה וגורמים לנו לרצות רק גשמיות. ולא זו בלבד, אלא שמי שאף חשק ברוחניות, מוצא עצמו נופל לחיקו של הרצון לקבל השלילי, שרוצה להפיק מזה דבר מה, היינו, שרצון לקבל זה עדיין אינו מתוקן בעניין השאלה כיצד להשפיע לעולם ולאהוב אותו והוא שרוי ברצון לקבל מן העולם טובת הנאה כזו או אחרת, איכשהו. ולכן, כאשר אנו מנסים להתקדם אל הרוחניות מתוך כוונה טהורה לגילוי האמת ומשמעות החיים, אנו נתקלים בשרידי החטא הקדמוני. חטא הנחש. אותה שאלה שנמצאת בפנימיות האדם ושאינה רוצה "להאמין" באל, אלא לקבל ממנו דבר מה. ולא זו בלבד, אלא שהקלקול הוא לעיתים קרובות אף מכחיש אלוקות וכל עניין האמונה נראה כשפל ומיושן לאדם ששומע בתוכו את עצת היצר הרע. אותו יצר ששואל לאדם "בשביל מה לך את כל זה ועד מתי תאמין בהבלים". ומכאן, שהוא משכנע לאדם ומוציא לשון הרע, כנחש הקדמון שלחש בלשונו ובזאת גרם לכתם הצרעת. למחלה, שדורשת תיקון של הרצון לקבל הרע אצל החלק העליון יותר שבפנימיותנו, שמסוגל להאמין ולעסוק בעבודת הקודש והוא, הנקרא כהן.