"תזריע" - פרשנות קבלית - פרשת השבוע על פי הקבלה 

ויקרא פרק יב פסוק א עד פרק י"ג פסוק נ"ט.
מדברי הרבי מלובביץ על הפרשה

שמה של כל פרשה בתורה, אף שהוא לקוח מהמילים הפותחות אותה, נושא את תוכנה של הפרשה כולה. אולם בפרשת תזריע נראה, לכאורה, שתוכן הפרשה מנוגד לחלוטין לשמה:

הפרשה כולה עוסקת בנגעי צרעת לסוגיהם, שהם מן הטומאות החמורות ביותר, עד שנאמר: "מצורע חשוב כמת", והנטמא בצרעת חייב לשבת בדד, מחוץ למחנה ישראל. לעומת זאת, המילה 'תזריע' מבטאת את ההפך הגמור - זריעה, שגורמת לצמיחה, להולדת דבר חדש.

מטרת העונש

בכך רומזת התורה על המשמעות הפנימית של הנגעים ושל עונשי התורה בכלל: הקב"ה הוא תכלית הטוב והחסד. הוא אינו חפץ להעניש לשם עונש. כל רצונו לזכך את האדם, להסיר ממנו את קליפת עוונותיו, כדי לטהרו ולהכשירו למצב נעלה וטוב יותר.

אף העונשים החמורים ביותר, כמו דין מוות, נועדו בסופו של דבר לגרום טובה לחוטא, ואף אם יש צורך להוציאו מן העולם הזה, כדאי הדבר גם לו עצמו, כדי שיזכה לחיים נצחיים בעולם הבא.

נגעים כאזהרה

זו גם המשמעות הפנימית של נגעי הצרעת. הרמב"ם כותב, שהיו אלה נגעים ניסיים, שבאו מחמת חטא לשון-הרע. בתחילה היו "משתנות קירות ביתו. אם חזר בו - ייטהר הבית. אם עמד ברשעו עד שהותץ הבית - משתנין כלי העור שבביתו... אם עמד ברשעו עד שיישרפו - משתנים הבגדים שעליו", ורק אם לא שב בתשובה עד אז - עבר הנגע גם לגופו.

בדרך זו הזהירו נגעי הצרעת את האדם לשוב בתשובה, ורק אם לא הועיל דבר, נעשה צרוע בגופו. אם כבר הגיע למצב כזה, נדרש לשבת בדד מחוץ למחנה - כדי שיתרחק מחברת רשעים ובעלי לשון-הרע - בתקווה שיחזור בתשובה, יזדכך ויוכל לחזור אל הקודש. נמצא אפוא, שכל מטרת הנגעים היא להצמיח באדם הוויה חדשה ולעשותו ברייה טהורה ומזוככת.

הצמיחה בגאולה

לכן דווקא פרשה זו נקראת תזריע, ללמדנו את מהותם הפנימית של כל הנגעים שעליהם מדובר בהמשך הפרשה. המטרה היא - להזריע ולהוליד מציאות חדשה באדם, יהודי טהור וטוב יותר.

זו גם המשמעות הפנימית של הגלות. בגלות אנו זורעים מצוות ומעשים טובים, בתוך מציאות קשה, רוויית ייסורים וצרות. ולשם-מה? כדי שהללו יצמחו בביאת המשיח.

השכר שיינתן בזמן הגאולה אינו דבר נפרד מעבודתנו הנוכחית. להפך: השכר אינו אלא הצמיחה והאור של המצוות שזרענו בזמן הגלות. ובקרוב ממש נראה כל זאת בעינינו, בביאת משיח-צדקנו בגאולה האמיתית והשלמה.

(מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך כב, עמ' 70)