פרשות השבוע | הפרשה עם אונקלוס
"צו" - פרשנות קבלית - פרשת השבוע על פי הקבלה

"ויקרא פרק ו פסוק א עד פרק ח פסוק ל"ו.
 

המציאות, מסבירה חכמת הקבלה מחולקת ל 3 חלקים עיקריים ברמת ההכרה שלנו. מימין, נמצא המצב השלם שלנו. משמאל, נמצא האגואיזם שלנו, היינו הרצון לקבל הנאה המנוגד לתכונת הבורא שהוא המשפיע וביניהם, הקו האמצעי. שקו זה, הוא המחבר שבין הקווים והם תולדה ממנו. ובחיבור שאנו יוצרים בין השניים, אנו מעלים את התחתון לעליון, מבחינת איכות אחיזתנו במציאות הרוחנית ובכך, מתקדמים בדרך האמצע. הדרך, שמובילה להשגת היכולת להרגיש את כל ההנאה שיש בעולם, במלואה. שכן, בדרך האמצע, האדם יכול לקבל, על מנת להשפיע. ובכדי להשפיע כמה שיותר, האדם מקבל כמה שיותר ולכן, בדרך זו, מגיעים למיצוי מלא שהרי מצד אחד מקבלים את כל התענוג שבעולם, ומצד שני, חשים במעמד הבורא. במעמד האל. שכן, אנו משפיעים. כלומר, מקבלים מילוי, שעובר דרכנו כצינור ובכך לשאר הנשמות ויותר מזה. "הצינור" הוא כלי הקיבול שלנו, אלו הכלים הטבעיים שלנו, שבהם רצינו להנות ולא יכולנו. עתה, לאחר הליכתנו בקו אמצעי וצירופנו את האגו האישי (שמאל) אל תכונת ההשפעה, הרצון להשיג רוחניות (ימין), אנו רוכשים יכולת לעבוד ולפעול עם כל הנתונים שבמציאות, למען אושרנו. זה, שנמצא ברוחניות נשמתנו אשר אליה, עלינו להתחבר.

רצון הכהנים, כותב הזוהר, הוא קו ימין. שמאל, זו שירת הלויים. הקו האמצעי, שמחבר בין הרצון למילוי, הוא עם ישראל, או כפי שכתוב, "תפלתו". כלומר, שעולה הרצון לדבקות בבורא מהכהן, שזהו הרצון לעבוד את האל במקדשו, יחד עם רצון הלויים בשירה ורצון ישראל בגאולה ובכך, מתעלה המציאות מעלה לגילוי. עם זאת, בטרם בואנו אל המצב הזה של רצונות שלמים וחזקים לרוחניות, עדיין אנו נשלטים על ידי האגו הפרטי שלנו. על ידי הרצון לקבל הנאה ללא כל קשר לבורא. ועל כך מסבירה הקבלה, יש צורך במצב של הקרבת החלק הבהמי שבנו, על דרך הקרבת קורבן הבהמה המתואר בפרשה, כך שניטהר לכדי מדרגת אדם, השונה מן הבהמה מצד אחד, אך דומה לה מצד שני. ההבדל, הוא בתיקון. היינו, במידה שבה אנו מבחינים בחלקים שאותם אנו צריכים לתקן, על ידי הקרבה ובכך, להתקרב למטרתנו הרוחנית. וההתקרבות, המתוארת בשפת הספירות כעליית הספירות התחתונות מעלה לכדי זיווג והארות גדולות, היא תורת העולה, כלומר, עליית התחתון, מעלה. עליית הרצונות. עליית השירה, התפלה, הרצון בדביקות, כמו גם הניחוחות והריחות שעולים מהקורבנות. שהן כאמור, החלק הבהמי שבנו ושבו אנו עושים שימוש בכדי להטהר ולהתעלות.

ההטהרות, היא ממה שקלוקל. ולכן, אומרים החכמים, נאמר כאן עניין של "צו" שפירושו דין. כלומר, הפניה בצורה הזו, היא לחלק הטמא שצריך להשרף כל הלילה, שהרי ללא כליונו של הרע, לא תתכן מציאות הטוב. וכמו כן, האש, אשר אוכלת ולא תכבה, היא עבודת הכהן, החלק שחושק בדבקות, שיכול לשלוט על השמאל, שהוא הרצון לקבל שבו צריך להיעשות התיקון. ודבר זה, שבפנימיות האדם מבטא את יראתו מרגע של חוסר דבקות, הוא עניין הכתוב שתמיד תיעשה עבודה זו, כפי שכתוב בפרשת צו, "בוקר בוקר". ואז מתהפך הדין לחסד והקורבן מקרב, הבהמה מיטהרת והעבודה נעשית באופן מדויק, כך שהיא תהיה מכוונת כולה לגילוי המטרה הרוחנית, שמירה עליה והימנעות משימוש בה בכוונה טמאה