פרשת "וישב" - פרשנות קבלית - פרשת השבוע על פי הקבלה

בראשית פרק ל"ז פסוק א עד פרק מ פסוק כ"ג.
תולדות יעקב, נכתב בפרשת "וישב", הם יוסף. "וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען - אלה תולדות יעקב, יוסף בן שבע עשרה שנה היה...". כלומר, שמתחילת הפרשה, המתארת את מצבו של יעקב הנקרא "ישיבה", מציגים לנו הכתובים את העתיד לבוא עמו דרך יוסף. יוסף, הוא התולדות מיעקב אביו והוא בנו, שבפרשה מיוחדת זו, מדגישה את הקירוב של השניים בדמיון של חיי האחד כחיי השני. היינו שיוסף, הם כל עיקר ותולדות יעקב מעתה ואילך. יוסף, כשמו כן הוא, בא ומוסיף על יעקב אביו, על המדרגה הקודמת, שנמצאת במצב קבוע, של ישיבה. של חוסר תנועה. וכפי שהקבלה מסבירה, אב ובן הם רמז לסיבה ותוצאה, למדרגה המוביל לתולדה ממנה, כמו יעקב ויוסף. שיעקב, הוא המצב הקודם של האדם, או המצב הנוכחי. יוסף, הם התולדות והבן שמגיחים משם ומקדמים את המדרגה הקודמת גם כן, אל מצבה הבא, שיתרחש בירידת יעקב מצריימה. יוסף, הוא תולדות יעקב שבזכותו, הוא יצא ממצבו המכונה כאמור "ישיבה", אל הזמן העתיד לבוא כהמשך מכריע בחיי העם ומוכר כאותה התרחשות מרכזית של סיפור יציאת מצרים.

יעקב, כמו בנו יוסף, מסמלים בפנימיותנו את מה שקרוי בכתבי הקבלה כקו אמצעי. וקו אמצעי, מסבירים המקובלים, היא אותה גישה בה נוקט האדם שפוסע על השביל הרוחני וצריך להכריע בין רשות עצמו, לרשות הבורא. זהו הקו האמצעי. אותו תיכון, שמפריד מצד אחד אך מחבר מצד שני, בין האדם לאל. בין תכונת ההשפעה האלטרואיסטית ובין תכונת הרצון לקבל האגואיסטית. קו זו, הוא המחבר את שני חלקי האדם שגם נקראים דין ורחמים, זכר ונקבה, שמאל וימין וחסדים עם חוכמה. בקו זה, מגלה האדם את יחוד החוויה הקרויה חיים, כהוויה של אחדות בין הנברא והבורא המופנמים באדם כאחד. לפני כן, זו כל עבודת האדם ולמטרה זו הוא צריך לשאוף. כלומר, הבחנה בפירוד שבתכונות והיגיעה לפשר ביניהן, כך שעל הכל האדם אומר "אין עוד מלבדו" וזאת, עד שהוא משיג זאת בפועל, כקו אמצעי. כהשתוות הצורה ואיזון מול אותן ספירות המייצגות את יעקב ויוסף כספירות של קו אמצעי. יוסף, משוייך לספירת היסוד ונקרא צדיק יסוד עולם ויעקב, משוייך לספירת תפארת. ספירה, המהווה בדומה ליסוד, כינוס של כל שאר הספירות בתוכן והן קו אמצעי המנחה את האדם בדרכו. בדרך שבה, על ידי דבקות ברצון להשגת האמת הרוחנית האלוקית, אנו מבחינים במרחק שבינינו ובין הקדושה וכך בעצם, מאחדים את הניגודים לכדי שלמות. לכדי היכולת לטפס מעלה אל השלבים הבאים של הדרך שבה אנו פוסעים

פרשת השבוע על פי חכמת הקבלה, עוסקת בנו. בפנימיותנו. במערכת היחסים שאותה אנו מפתחים עם המימד הרוחני, עד השגתנו אותו, שהייתנו בו ותיקוננו לעומתו עד לכדי היכולת לחוש בה, ברוחניות, כמוחלטת. ובכדי לחוש בה ככזו אנו מגלים כל העת עוד ועוד התמודדויות שבדיעבד, מוליכות אותנו אל האבחנה הבאה. כך למשל יעקב, ימצא עצמו יוצא ממצב הישיבה, למצב הנקרא ירידה מצריימה. שכן, ישיבתו בכנען, שהיא ארץ ישראל, היא לא ההשגה הרוחנית השלמה. השגה זו תתרחש רק כאשר תתקיים נבואת ברית בין הבתרים. היינו, רק כאשר נמצא עצמנו יורדים לפנימיות האגו (ירידה למצרים), עובדים אותו ומבקשים לצאת בתפילה הקרויה "ותעלה שוועתם השמיימה מן העבודה". ויוסף, שגם הוא יורד למקום חסרון שהוא זריקתו אל הבור, גם היא אבחנה שמספרת לנו הפרשה, על מצבנו בזמן כזה או אחר. על ההתקדמות שלנו מירידות, שנאה, מלחמות, תחרויות ועוד. היינו, שדווקא בזכות ההליכה בדרך והניסיון להצדיק כל דבר שקורה ב"אין עוד מלבדו", אם בטוב ואם ברע, עובר האדם מצבי שפלות ודחיפה המוציאים אותו אל העתיד שאליו הוא שואף כרוחניות שלמה. כמציאות ממשית שתתגלה באחרית הזמן בכל הכלים של האדם. כלים המתכנסים אל היכולת להצדיק את החיים מתוך דבקות ברעיון הרוחני כהרגשה ברורה, שמתוכה, אנו מגיחים לתכלית קיומנו בסופו של דבר, כהתגשמות חלום ושאיפה למיצוי עצמי מהשגת קשר ברור ושלם בין כל חלקי הסיפור. קשר של שיתוף ושלום שיקרה בהמשך בין יוסף לאחיו. קשר שיוביל להשגה אמיתית של האחים ושל יעקב עצמו שיזכה לשלווה ושקט דווקא מתוך הירידה מצריימה והיציאה ממצב ה "ויישב". שכן, ישיבתו הסופית במצרים וזקנתו הטובה, הם הרמז שבפרשה לגבינו ולגבי יכולתנו לתיקון האגו וקישורו אל הבורא גם כן, כמעין מכשולים שרק נועדו לקדמנו, אל היכולת של תיקון הרע והצדקתו