פרשת "וירא" - פרשנות קבלית

בראשית פרק י"ח פסוק א עד פרק כ"ב פסוק כ"ד.

 
 פנימיות, הוא עיקר עיסוקה של חכמת הקבלה. היינו, היכולת לקרוא את הכתוב בתורה, על פי הקבלה, הוא עיסוק בפנימיות. בנבכי נשמתו של  האדם, המתפתח ביודעין או שלא ביודעין, אל המטרה הרוחנית. אל החוק, שמכתיב את כל התרחשויות המציאות אל תכלית אחת קבועה מראש. עם זאת, אדם נחשב להולך בדרך הרוחנית, ככל שהוא יותר ויותר מודע למתרחש בקרבו ובערנותו לבצע בירור בין רצון חומרי לרצון רוחני. זאת אומרת, שמודעותו של האדם לתהליכים שממילא מתרחשים, היא זו שקובעת את מידת השתתפותו ובהתאם, את יכולתו לחוש בתורה, ככזו העוסקת בפנימיות שמדברת אליו. עליו. על האדם. לזה, שנקרא אדם כאשר הוא שואף להידמות בתכונותיו לתכונות הבורא, אותה מהות שגילה אברהם בתפיסת מציאותו, מתוך איזונו מולה. שכן, לפני שהאדם משיג איזון עם תכונה כלשהי, הוא חש בה בהסתרה אך כשהאדם רוכש יכולת להיות בקשר עם תכונה כלשהי, היא מתגלה אליו, כמציאות. ואברהם שבפרשת וירא, כמייצג איזון מול תכונת האמונה הפשוטה של האדם בכוח אחד ויחיד בעולם, היא אותה תכונה שבנו שבה אנו חשים קשר כלשהו לאל. יחס, בלתי מבורר אמנם, למושג האלוקות. לפני כן, היינו במצב שנקרא אביו של אברהם, שהיה עובד עבודה זרה. ולכן, מסבירה הקבלה, הפרשה שלפנינו עוסקת במצב הכללי שבנשמתנו שקרוי אברהם. אותה נקודת חסד טהורה שבנו שמרגישה שיש בורא לעולם למרות כל ההתנגדות הקיימת בנו ומחוצה לנו. וברמה זו של קריאה את הפרשה, אנו מובלים אט אט ע"י ה"התרחשויות" השונות למצב הבא שנקרא בן למצבנו. ליצחק. לזה, שיכול לנבוע ממצבנו הנוכחי ככל שנחליט ללכת בדרך הרוחנית במודעות ובהכרה וכך, לגלות את התורה בפנימיותנו, כמצבים העוברים עלינו. על נשמתנו.

אורחים, אהל, חום היום, לוט, סדום ועמורה וכו המוזכרים בפרשה, הם כולם התרחשויות שמקורן בקשר של האדם עם שרש נשמתו. ובפרשת וירא, מסבירה לנו הקבלה, מגלה האדם את הקשר הזה באמצעות רצונו לספר לשאר העולם, על מטרת החיים. אברהם, בתור האדם הראשון שרכש תפיסת מציאות מונותאיסטית, היה יושב באוהל ומחכה שיעברו אנשים בכדי ללמדם על מטרת הבורא, הנקראת "רצונו להיטיב לנבראיו". ההטבה הזו, גילה להם אברהם, אינה טמונה בהנאות החומריות הפשוטות שאליהן מושך אותנו רצוננו. ההטבה הוא הסביר להם, נמצאת בקשר שמשיג האדם עם האל. עם המצב העליון ביותר שקיים באדם שמגלה שהכל נמצא באחדות מופלאה של תבונה הקרויה אלוקות. מושג, שבגימטריה = הטבע, שזהו גילוי של פשר הקיום ברמה התבונית הגבוהה ביותר שנתן לגלות, עד כדי הבנת כל החוקים השולטים בעולם. וב"וירא", שמתרחשת שלושה ימים לאחר ברית המילה של אברהם התשוש, בן ה99, מספר לנו הכתוב שהיה זה יום חם ולכן, אברהם ישב בפתח האוהל. שכן "פתח", הוא מצב של יציאה מתוך ההסתרה הקרויה "אהל". והיציאה, היא בכדי לקבל את פניהם של שלושת הכוחות שמקדמים את אברהם למצבו הבא, ליצחק. כלומר, שהמלאכים, הם הכוחות שמגיעים לאדם ההולך בדרך, מוציאים אותו מהסתרה, מבשרים לו על גילוי הבורא בעתיד (איזון מול תכונת ההשפעה) וביכולת להשיג את המצב הבא הנקרא "בן". מצב, שמקביל בעץ הספירות לספירת הגבורה שמיוצגת ביצחק. בדמות, שתוליד את ספירת תפארת בהמשך המוכרת כיעקב אבינו. כישראל. בנו.

כל דבר ודבר שכתוב בתורה, מסבירים המקובלים, עוסק בקשר שלנו אל נשמתנו. לאותו "אני" נצחי שלנו שאינו תלוי בגופנו ובו,  אנו חשים את תפיסת המציאות הרוחנית כקשר עם המקור של הכל. עם הבורא. אנחנו, נמצאים כרגע בתוכו, אך מנותקים מהיכולת להיות בהכרה שהכל זה הוא וש"אין עוד מלבדו". עם זאת, כשאנו מגלים את הכתוב בתורה, על פי חכמת הקבלה, כהתרחשות פנימית הקשורה בנו, הרי שאז אנו משיגים את הקשר שלנו עם האלוקי. עם האל. ובהתאם לכך, קריאה שכזו בתורה שבאמצעותה האדם מנסה להפנים או מפנים את הכתוב לתוכו, היא קריאה שמובילה לכך שמתוך התורה האדם יגלה את הבורא. זאת אומרת, שהוא לא יושב ומחכה לניסים ולהיתגלויות, אלא מתייגע בלימוד ובחיפוש של המצבים בתוך נפשו ונשמתו, שאולי תחילה מתגלים לו בשכליות, אך בהמשך, מופיעים באדם כהתרחשות של מציאות. כממשות. ובתוך התממשות זו, הוא חש בגילוי, או בהסתר כזה או אחר, כיצד הבורא מוביל אותו באופן אישי אל המטרה האמורה, שנקראת, להיטיב לנברא. ההטבה כאמור, מגיעה בצורת הרגשת קשר על הנקודה שממנה נובע הכל ושאליה, אנו מתעוררים בהכרתנו. ובתוך הכרה זו, מתגלים לנו גם לא פעם מצבים שליליים, כפי שמתואר בסיפור סדום ועמורה שבפרשה. שכן, גם סדום ועמורה, לוט, העקדה וכו, גם הם דבר מה הקשור בנו. באומץ שלנו להבחין לא פעם במצבנו. ובחלקים שבהם אנו רואים שאין בנו שום הצדקה לדרך הרוחנית וכל זאת באופן "מוצדק", שכלי ודעתני, הרי שאז אין לנו בררה אלא להמלט מחלקים אלו שייחרבו במהלך מסענו הרוחני, בדומה לסדום ועמורה. ובחלקים שעליהם אנו צריכים להבחן על אמונתנו, הרי שאז נצטרך להקדיש את היקר לנו מכל שזוהי רוחניותנו. אותה ההשגה בדמות תכונת יצחק שבפרשה. אותה תכונה שבאדם ששמה מרמז על מקורה. כשהמקור הוא צחוקו של ישמעאל, הוא שלילי, שכן הוא החלק הפנימי שבנו שמזלזל בעבודתנו הרוחנית. כשהמקור לצחוק הוא שרה, הוא בלתי שלם ובעקבותיו, נדרש האדם לבחינה בצורת העקדה. עם זאת, צחוקו של אברהם המוזכר גם הוא בפרשה, הוא הנקרא "צח-חוק",
 שמעיד על הבנתו הברורה של האדם את החוק הרוחני במציאות, בצורה נקייה וצחה. רק אז, צחוקו של האדם בא מפליאה והתפעלות מכוחו של הבורא בעולם, כאחד.