פרשת שופטים - פרשנות קבלית
 
"שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים, תִּתֶּן-לְךָ בְּכָל-שְׁעָרֶיךָ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ"
 
הדרך הרוחנית, מסבירים חכמינו, בנויה משלבים שונים ומרובים שהאדם עובר. בתחילתה,  בטרם כניסה ממשית אל המסע הרוחני שבמסגרתו האדם שואל את עצמו שאלות מהותיות על סיבת הקיום, פשרו ותכליתו, או אם עדיין אין תהיה בלב האדם על מהות חייו והאמת אינה חשובה לו, הרי שאדם זה עדיין מצוי בשלב הבהמי. כלומר, שאין הבדל בינו ובין כל חיה אחרת שכל מניעיה הם המשיכה אחר התענוג והדחייה מן הסבל. ולמרות שנדמה לעיתים שהאדם מתוחכם עד מאוד מכל יצור אחר, הרי שאין זה נכון אם הבסיס הקיומי של האדם ושל כל חיה אחרת כמו למשל, פרה, זהים. היינו, כמו שפרה נמשכת אל הקש הטעים שמיטיב עמה ובורחת מן האש שעלולה להזיק לה, כך האדם נמשך אל מה שמענגו ובורח מסבל וכאב. לעומת זאת, "אדם", אומרים המקובלים, התואם את דרגת מעמדו ושמו, הוא זה שכבר הולך בדרך ורואה את הבירור שבין הטוב והרע ברמה אחרת. עליונה יותר. היינו, שמי שנקרא אדם, הוא זה שמעריך את הטוב והרע, באופן שונה, הקשור למידת גילוי האמת שבחיים, לעומת החומריות השקרית. שכן, אדם, הוא זה שרע לו כשהוא מרגיש את השקר ביקום, ולכן דורש את מה שמעבר לחומר. את מה שקשור לנפש. זאת אומרת, שמדרגת האדם האמיתית מתגלית כשהוא נוהה אחר האמת ונדחה מהבלים סופיים חסרי כל פשר ותכלית. זהו אדם. ששמו מלשון "אדמה לעליון" (אהיה דומה לעליון), שמובדל מכל בריה אחרת בערכים, אשר להם הוא מקנה את תכונת הטוב והרע. כך שהפירוש של טוב ולרע של אדם נוגעים בערכים הקשורים באמת וברוחניות וערכי הטוב והרע שעניינם בהמיים, אלו הם הערכות אגואיסטיות הנוגעות בחסרונות הגוף והנסיון להשיג הצלחה חומרית
 
"צֶדֶק צֶדֶק, תִּרְדֹּףְ"
 
שופט, מסבירה הקבלה, הוא אותו חלק שבאדם שמתייחס למציאות מתוך הנסיון לעשות צדק, שממנו הוא מתפתח לכדי חיפוש רוחני. והחיפוש בכללותו, מכיל אף הוא כמה וכמה שלבים, המתחלקים לשניים עקריים הנקראים הסתר וגילוי. ובכל זאת, מרגע שהאדם כבר חש משיכה לרוחניות והתפתח לכדי מדרגה שבה הוא חש נקודה בלבו שאינה נותנת לו מנוח בחיפוש אחר טעם החיים האמיתי, הרי שאז, הוא מתחיל לשפוט את מצביו השונים ומברר ביניהם לכאן ולכאן. זאת אומרת, שאם האדם עדיין בשלב הבהמי, הרי שאז הוא שופט את החיים לפי טוב ורע גשמיים וההפך. כשהאדם כבר בשל דיו והתקרב אל החיפוש אחר האמת, הרי שאז, הוא יתייחס אל חייו ברמת שיפוט אחרת. שהרי אדם שכבר מבין את חוסר הטעם שבחומרניות שחולפת עם המוות, ימצא פחות ופחות טעם ברצון לקבלת הנאה שטחית ולפי כך, ישפטנה לרע. ולכן, כשתנתן לאדם התר אחר הרוחניות נקודת הארה, הרי שאז, הוא ידון אותה לכף זכות ועל כן, מסבירה התורה לאדם, יש צורך במינוי שופטים. ושופט טוב, הוא זה שעושה צדק בין הבחירות שלנו בערכי החיים. ומילה זו, של צדק, היא אותה היכולת של האדם לברר בין דקויות הנקראות "צד-דק" בכדי להכריע ככל האפשר לצד הרוחני, כשופט הגון ולראות בצד החומרני והאינטרסנטי, כשופט בזוי. ומכאן, שהאדם צריך ממש לרדוף אחר הצדק ולברר כל העת את השופט שבו, את מניעיו ואת יכולת השיפוט הפנימית, בכדי להגיע אל מחוז חפצו הרוחני. "שוטר", לעומת השופט, הוא זה שמוציא לפועל את החלטת השופט. כך שאם נכנענו ליצרינו, חשקנו בחומרניות ובאגואיזם והתעלמנו משאלת משמעות החיים ומהרוחניות, הרי שאז השופט מכניסנו אל הכלא הגשמי ומניח לשוטרי תענוגי העולם הזה, לשלוט בנו. זאת אומרת, שנפשנו, תהיה תלויה בגופנו ורצונותיו. למרות זאת, אם התגברנו על תאוותנו שמונעת מאיתנו את הרוחניות, הרי שאז, נפתח בפנינו "שער". שזהו פתח, שדרכו נוכל לקבל הארה רוחנית, שאינה תלויה בגוף אלא משחררת את הנפש מתלותה בו ככלאה. ועל כך נאמר, שהאדם צריך לשים שופטים ושוטרים על שעריו ולברר היטב את מניעיו. לדעת, מהם החיים לאשורם, והאם הוא בוחר באמת שבהם.
 
"וְלֹא-תִקַּח שֹׁחַד--כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים, וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם"
 
רצון לקבל הנאה, הוא כל חומר הבריאה על כל אינסופיותה מסבירה חכמת הקבלה ולכן, כל עוד האדם מצוי בתוך עצמו, בתוך רצונו לקבל הנאה, אין לו השגה של אמת בחיים, אלא שהוא חי במרחב צר של אהבה עצמית. כלומר, כל עוד האדם מענג את עצמו, חושב את מחשבותיו, מרגיש את רצונותיו ורגשותיו בלבד, כל "מודעות" שיש לו, עד כמה שהיא תהא גבוהה, היא אינה אמיתית, שכן, האדם כלוא בתוך עצמו. מודעות אמיתית, צומחת רק מתוך היכולת של האדם להשיג דבר מה מחוץ לעצמו ולכן, רוחניות, הנמצאת מחוצה לאדם ולגופו, היא ההשגה האמיתית. ורוחניות, היא אותו המרחב שאליו יוצא האדם מתוך הרצון לקבל כפי שהוא ולכן, רק ברמה הרוחנית, מודעותו של האדם נחשבת. וכאשר האדם אכן הולך בדרך הקבלה ובירורי חכמת האמת, הוא מתחיל לחוש בהדרגה כיצד גופו מתנגד לכך. היינו, שהגוף, החשבון שנעשה בשכל, לא מבין את הרצון הזה שצץ באדם וכמעין מתנגד לפן הרוחני שבעולם הזה, שבו האדם בחר. והתנגדות זו של הגוף, הנקרא בעבודה הרוחנית "רשע", הוא זה שבא בטענה לאדם על הערך החדש של הטוב הנקרא אמת ורוחניות, לעומת הטוב שהגוף מכיר כהנאות גשמיות וחומריות. ולכן, ככל שהאדם עולה במעלה השביל ועובר שלבים, כך הגוף מתנגד יותר ומחבל בדרך הרוחנית ו"שוחד", היא אחת הדרכים. היינו ששוחד, הוא הרצון לקבל שמושך את האדם ומשחדו על כל צדיקותו ומשכנעו לעזוב את הדרך ולנטוש את הקבלה, את הרוחניות ואת היהדות האמיתית של החיפוש אחר האמת. ובהתאם לכך, שופטים ושומרים שהאדם מציב, הם אלו שיוכלו לדון את המצבים השונים שבהם האדם נתקל. אם האדם מפותח דיו ומתייחס למציאות מתוך מגמה רוחנית, ע"פ "צדק צדק תרדוף", הרי שאז החלק שבו, שדן את כוונותיו, יכוונו נכון אל המטרה הנשגבת ו "יבאר את הרע מישראל" ולהפך חס ושלום. היינו, שאם האדם יסור אחר הרצון לקבל, יעזוב את הרוחניות ויטה מן הדרך לימין ולשמאל, הוא יהיה מועד חס ושלום לעבודת אלקים אחרים, שהיא עבודת האגו והאהבה והחשיבות העצמית שהאדם נמצא בה ממילא, מתוך טבעו. וכל מה שבתוך הטבע, זהו דבר נטול בחירה, בהמי ופועל ע"פ טוב ורע גופניים שחולפים.  ומה שמעל הטבע, שזוהי עבודה שנתנה ל "עם הנבחר", שהם הרצונות שבנו לרוחניות, הוא עליון ונקרא "ישראל". שזהו עם, המסמל רצונות מאוגדים, ששואפים אל הרוח ונדחים מן ההבל