כי תצא - פרשנות קבלית
 
בפרשת "כי תצא", ישנה כמות המצוות הגדולה ביותר שבין פרשיות התורה. ובפרשה, המתחילה במילים "כי תצא למלחמה על אויבך", יש המשך בפירוט החוקים והכללים הניתנים לעם ישראל לקראת כניסתו לארץ. ובין החוקים הרבים המופיעים בפרשה, מופיעים החוקים והכללים החלים במקרה של אישה שנשבתה במלחמה; מצוות השבת אבידה; מצוות שילוח הקן; החובה להתקין מעקה בגג; האיסור להסגיר עבד שברח מאדוניו; האיסור לחרוש בשור ובחמור יחדיו; חובת קיום נדרים; נתינת יחס הוגן לחלשים בחברה ומצוות מחיית זכר עמלק ועוד. עם זאת, כשמביטים בתחילת הפרשה שעניינה מלחמה אך סופה הוא מחיית העמלק, יש להבין דבר אחד פשוט: במלחמה הזו, יש מצווה לנצח. היינו, שאין כאן עניין שניתן לויכוח אם יקרה כך או אחרת, אלא שעל כל חטא מפורט העונש ולעומת זאת, לבסוף, מול כל החטאים, עם ישראל לא יספה ויצליח להיות קרוב לבוראו ואף יזכה לקיים את מצוות מחיית עמלק. אותו עם שעליו מספרים הכתובים שמקור שמו הוא בראשי תיבות של על מנת לקבל. עמל"ק. שכן, כל הכתוב בפסוקים וכל המתואר כמצוות, אלו הם תהליכים פנימיים שעוברים על אדם אחד. אדם, שרוצה להגיע לאיזון עם המציאות ובכך, לחוש ברובד הרוחני האינסופי שבה. וב"כי תצא", מסבירה חכמת הקבלה, מביאים הפסוקים השונים שבפרשה את המצבים שעוברים על אותו אדם שרוצה להיות ברוחניות. על אותו אדם שחי תחת חוקי מציאות שאליהם הוא חייב להתייחס. חוסר הבנת החוקים, גורר בעקבותיו עונש, כפי שקורה בטבע כשעוברים על חוקיו. עם זאת, מטרת העונשים היא תמיד בכדי לכוון את האדם לנקודה הנכונה. לנקודה שבה הוא בסופו של דבר משיג נצחון גדול על התכונה החומרית של האגו שעובד על עקרון העמל"ק. הנצחון, הוא תוצאת המלחמה שאליה יצא האדם שהחליט לעבור את המסע הרוחני, שכן, כחוק, מובטח לו לאדם שהוא יצליח בכך. הוא יצליח לעבור מהאגו ההרסני, לתכונת ההשפעה והרגש הזולת ובכך, יזכה לקשר עם מקור הבריאה. עם הבורא. עם המהות, שמכונה בשמות שונים בכתובים, בהתאם להרגשת האדם
 

קבלה והשפעה, אלו הן שתי התכונות שבהן עוסקים הכתובים. המטרה, מסבירה חכמת הקבלה, היא יציאה ממצב של אגואיזם שמשעבד אותנו לרצונות גופניים וחומריים, למימד ומציאות של רוחניות נצחית וטובה. לחירות. לאהבה. עם זאת, מהרגע שאדם בשל דיו בכדי לשאול על משמעות החיים בעולם הזה ועד הגיעו לסוף המסע ולמצב שנקרא "גמר התיקון", ישנה דרך לעבור. ודרך זו, שמתחילה ב"בראשית" וממשיכה בתיאורים השונים, כל כולה הוא התעסקות בשתי התכונות הנ"ל ובאיזון הדק שמצליח או לא מצליח, ליצור האדם בין שתיהן. המלחמה, היא נגד הטבע. נגד האגו. ומרגע שהאדם יוצא למלחמה הזו, הוא מתחיל לחוש בחוקי המציאות שבה עוסקים פסוקי פרשת "כי תצא". ובמסגרת האיזון של האדם אל מול החוקים הללו, הוא מוצא שעליו להבדיל בין כוונותיו השונות שמתחלקות בין הרצון לקבל לעצמו ובין היכולת להתגבר על כך ולהשפיע לבורא, המתגלה לאדם כזולתו. ובהתאם לכך, מבחין האדם בפרטי המציאות הרוחנית על פי חלוקה זו למשל, כ"גבר", שזוהי היכולת להתגבר ובין אישה, או "נקבה", שזוהי תכונת הרצון לקבל שבאדם. ובמידה שבה הרצון לקבל מתוקן, כך יכול האדם להתחבר אליו. אליה. עם זאת, כשהרצון לקבל עוד לא מתוקן, יכולת השימוש ברצון לקבל הנאה, הופכת למוגבלת. לכן, היכולת של האדם להביא לכדי איזון אל מול חוקי המציאות שברוחניות, נושאים עמם הכרח של הבחנה ברורה ובמציאות ממשית אשר בתוכה רואה אדם פרטים שונים שהם בסופו של דבר עולמו הרוחני ועליו, הוא צריך להלחם. כלומר, לכבוש בכוח את המקום שבו אנו חשים בתוכנו את גילוי משמעות החיים, הנקרא "ארץ ישראל". שזו הנחלה (ארץ מלשון רצון), שבה יש מילוי של כל הרצון לקבל המתוקן שכבש את יצרו הרע ובכך, אף גאל אותו. שכן, המלחמה כאמור כנגד האגו הפנימי, כנגד הרצון לקבל הנאה שכולו משיכה לחומר וגשמיות, סופה כאמור, נצחון. השגה של מחיית תכונת האגואיזם, הנקראת עמלק ובזאת, באה הנשמה לתיקונה. למצב שבו היא מטוהרת מכל רצון לקבל על מנת לקבל בלא כל התחשבות בזולת וזוכה להביא את האדם אל שליטה מוחלטת בכל חלקי פנימיותו, הנקראת בסופו של התהליך ארץ ישראל השלמה. שארץ זו, היא אותו מרחב שבו אנו נחוש בגמר תיקוננו כיצד כל הרצון לקבל (המכונה "גויים") נכנע לתכונת ההשפעה (עם ישראל) ומקבל ממנה אור. אור לגויים. אור, שגואל את האדם מהמוות שחל עליו מאז חטא עץ הדעת. שכן, האדם שהשיג רוחניות, חי לנצח מתוך הרגשת פנימיות נשמתו וכשגופו מת, אין זה משפיע על הוויתו כמעט כלל. ואילו מי שנשאר בגופו הבהמי והבשרי בלא כל קשר לרוחניות, סופו סיום ברמה זו של גוף וחומר בלבד, שאליהם האגו של האדם מביא אותו, בעל כרחו
 
 
מעט על ענייני הפרשה
 
 
 
- "אישה", היא כינוי כללי לרצון לקבל האגואיסטי של האדם שמפתה אותו לעבור עבירות במידת הקלקול ולעומת זאת, במידת התיקון, היא כעזר לו. ביציאה למלחמה כנגד האגו, משיג האדם את הכלים השנים של האגו ומתקנם ואישה, היא הכלי שעמו ניתן להשפיע לבורא. היא כלי קיבול באדם, להרגשת האור העליון וההנאה מקשר עם מקור הבריאה. עם זאת, יש סכנה בשהיה ליד הרצון לקבל שנשבה ולכן, מסבירים הפסוקים כיצד לנהוג כלפיו על פי אופני השימוש השונים בו
 
- "שעטנז", שהוא עירוב בין אריגי בד שעליו אוסרת הפרשה, או איסור לחרוש בשור ובחמור, אלו הם סוגים של איסורים בין תכונת ההשפעה לתכונת הרצון לקבל. זאת אומרת, שעל האדם להמנע ממצבים מסויימים של עירוב בין מטרתו הרוחנית ובין גופו הבהמי ורצונותיו הגשמיים והגופניים. והאיסור נובע מכך שיש הבדל בין מה שקשור לעולם הזה הנקרא חול ובין מה שמשיג האדם לנצחיות נשמתו הנקרא קודש. ומכאן, יש הבדלה בין חול וקודש ובהתאם, האיסור וההמנעות של הקשר ביניהם. שעטנז, הוא הבד שממנו עשוי הבגד. בגד, זהו הכסות שעל הכלי. והכלי של האדם שהוא ביטוי לרצון שלו לקבלת האור, לא יכול להיות מעורב ברצונות זדוניים של אגואיזם אלא שיש להבחין בין תכונה טובה ללא טובה. בין חמור או בד שמקורו בחיות ובין שור או בד שמקורו בצמחים
 
- נערה "בתולה" או מאורסת וכו המתואר בפסוקים, אלו הם ביטויים שרשיים הבאים לכדי ביטוי בעולמנו זה כענפים היוצאים מן השורשים ולכן, פועלים פה בהעתק ובהתאם ענייני המוסר של בגידה, ממזר, נערה שנאנסת או שאינה בתולה ומתחתנת וכו. עם זאת, הקבלה מסבירה שאין בדברי התורה תיאור של ענייני העולם הזה כאמור, אלא שכל העיסוק הוא בפנימיות ולכן, בבואו של האדם לתקן את הרצון לקבל שלו (נערה, אישה, נקבה) עליו להתנהג בדרך מסוימת. עליו להבחין בין גוי (אגו) לישראל (אלטרואיזם). ורצון לקבל שטרם נעשה בו שימוש, הנקרא בתולה, הוא רצון לקבל מסוג אחד. ורצון לקבל שכבר חזר בתשובה והחליט ללכת לכיוון המטרה והבורא נקרא שהתארסה וכו. עם זאת, אין לזכור את הפירושים השונים אלא לקבל מושג כללי שמאפשר להבחין במציאות באופן נכון יותר ומאוזן