פרשת וילך - פרשנות קבלית
 
 
 
כל ההשגות שלנו בחיים ובפרט בזו שקשורה לרוחניותנו, מקורן בהכרת המצב ההפוך כפי שכתוב, ש"יתרון האור מן החושך". אור, נחשב לבעל תכונתו, כ"הארה", רק לעומת החושך. ובדומה לכך, ללא חסרון שיהיה באדם, לא תהיה לו היכולת להשיג בתוכו הארה בהתאם לאותו חסרון וגודל הרצון שמורגש מן החסרון. עם זאת, חסרון וחושך הם מצבים שמורגשים כשליליים באדם ולכן, במידת השגת המצב השלילי ביותר, תתכן השגת המצב החיובי ביותר כאור, לעומת אפילה. כחסרון ורצון לעומת הנאה ומילוי בתענוג. כרוחניות, על פני גשמיות וחומריות. זאת אומרת, שאנו מחוייבים להכיר באופן כלשהו את כל חסרונותינו שעל פניהם יתגלה לבסוף בעתיד, המצב הטוב. המצב, של שלמות רוחנית. ובפרשה שלפנינו, פרשת "וילך", היא הפרשה שבה משה עומד ללכת ולהיאסף אל אבותיו  תוך שהוא משאיר אחריו ריק גדול. ועל פני הבור הענק שייווצר, הוא משאיר לנו את אור השירה של הפרשה הבאה. שירת "האזינו". שכן, אותו החלל שייווצר מלכתו, יושלם באחרית הימים כפי שאומרת הפרשה, בשירה הזו, לעתיד לבוא. לזמן, שבו תתגלה סיבת החשיכה כמעין הכנה לימים אחרים. ימים, שיביאו את המילוי המיועד, כנגד אותו חיסרון, הנוצר בלכתו של משה
 
 
"וילך משה וידבר... ויאמר אליהם, בן מאה ועשרים שנה אנוכי היום - לא אוכל עוד לצאת ולבוא..."
 
 
משה, המבטא סמל לשלמות רוחנית, הגיע לגיל 120 בפרשה והוא אינו יכול עוד כפי שכתוב "לצאת ולבוא". משה, לא יעבור את הירדן, אלא יהושוע הוא שיעבור ויעביר את העם אל ארץ ישראל. ובכדי להבין את הדברים, מסבירים המקובלים, יש להביט עליהם ברמה הרוחנית הפנימית. וברובד זה של המציאות, אין דבר מלבד השגתו של האדם ועדותו על הקיום. ועניין ההגעה לגיל של 120, פירושו של דבר שזוהי השגת השלמות של מדרגת משה. המצב הבא, אחר גדול הנביאים, כבר נקרא יהושוע. משה, משול לשמש ויהושוע, ללבנה. לירח. ומותו של משה הקרב ובא מסביר לנו ספר הזוהר, דומה לשקיעתה של השמש אך לא להיעלמותה. היינו, שבדומה לכך שהשמש השוקעת מאירה את הירח שמסייע לנו לראות, כך המעבר ממדרגה למדרגה, לא גורם לסילוק של המצב הרוחני הקודם ע"פ הכלל ש "אין היעדר ברוחניות", אלא שהמדרגה הקודמת, תמשיך בהארתה לבאה אחריה. ליהושוע. אדם, המסמל את אותה תכונת גבורה שבנו, שמאפשרת לנו להתגבר על הרצון לקבל הנאה מיידית ברמת העולם הזה ולהחשיב את המטרה הרוחנית כנעלית, על פני הכל. והמטרה הזו, שהיא השגת אושר מוחלט כנחלה קבועה, המשולה לארץ ישראל השלמה, היא השלב הבא. עם זאת, רגע לפני מילוי החסרון, לפני ההארה הגדולה, מגישה לנו התורה תיאור של כל העתיד לקרות. וכפי שמתואר בפסוקים, בהיעדר מדרגתו הברורה של משה בחיינו כשמש לעיניים, לא נוכל עוד "לצאת ולבוא". היינו שלא נוכל עוד לנוע בין המצבים השונים הקשורים בבירורים שהיו לעם במדבר. עתה, הגיע הזמן להיות עצמאיים. כעם וכפרטים. אז וכיום.
 
 
"וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם-הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם... וְאָנֹכִי, הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא..."
 
 
עצמאות, היא השאיפה שלנו. וכפי שמתארת הפרשה, על אף ההשגה של המצב הקרוי ארץ ישראל ועל אף כל ההשגות הרוחניות, עד שהאדם לא מגיע למטרה הסופית בהחלט (גמר התיקון), הוא יעבור שלבים שונים של ירידות ועליות. של נפילות ותקומות. יהושוע, אמנם יכבוש את הארץ, כמשל לאדם הכובש את היצר הרע שבפנימיותו ועושה ממנו נחלה רוחנית ומתוקנת, אך עם זאת, ללא משה, תתרחש ירידה. תהיה נפילה. העצמאות, היא דבר שאותו משיגים שלב אחר שלב עד שהיא מושלמת ונחשבת כארץ שנמצאת בלב האדם. והעצמאות הזמנית, שממנה נופל העם בניבויי משה, היא המצב שקרוי בקבלה "הסתרה". זאת אומרת, שעניין של גילוי והארה, הם רק בעניין האלוקי ולא במילוי חומרי כלשהו. לכן, בהתאם לכך, האדם הפוסע בשביל הרוחני, יחשיב את קיומו כשלילי לא בהתאם לגשמיות, אלא בהתאם לרמת ההסתרה שלו מן הבורא. מן האלוקי. ובפסוקים שבפרשה, מתוארת ההסתרה פעם אחת כרגילה (והסתרתי) ופעם אחת ככפולה (הסתר אסתיר), רק כמצב שהאדם מחוייב לעבור, על מנת לגלות שוב בעתיד את יתרון האור, מן החושך. את המילוי שיגיע לו בבוא העת, על פני יכולתו להתגבר על סבלו ולהופכו למטרתי. כלומר, כמו שנאמר ליהושוע, אין מה לחשוש אלא רק "חזק ואמץ". שכן, גם את ההסתרות מביא הבורא וגם את הגילויים שלעומתן, מביא הבורא. את החסרון ואת המילוי אנו מקבלים ממנו ואת העליות והירידות גם כן. וכל מה שנותר לנו, הוא להקדיש את הבריאה ולייחדה אליו, ובכך, אט אט, כבנים מאוחרים לדור המדבר, נלמד להגיע ליראה, כפי שמסבירה הפרשה. לגילוי של רוחניות, אשר בה יתברר לנו בסופו של דבר שכל דבר שהיה נראה לנו כרע בעולם, לא היה אלא כהכנה וככלי עתידי שיתוקן בכדי להכיל את ההנאה השלמה שצפויה מטעם מטרת הבורא, להיטיב לנבראיו. וההטבה, לזה שפוסע בדרך הרוחנית, היא הפגת מצבי ההסתרה, הכפולה והרגילה, לכדי מצב של גילוי המקור הרוחני שממנו הכל נובע ושאליו, יחזור הכל, כחוק עולם.