סוכה, הולכת יחד עם שלום. סוכת שלום. ומדי שנה נתנת לנו ההזדמנות בחג זה, לעשות מאמץ קטן ופנימי בויכוח הגדול ביותר שיש בעולם לבני האדם: ויכוח עם עצמם. ושלום הוא המצב שבו הם השלימו זה עם זה. עם זאת, לפני השלום בין בני האדם, שלום הוא מצב שבו האדם משיג שקט נפשי ושלום בתוכו. שקט ושלווה, הנובעים מתוך פתרון ותשובה לריב הפנימי שקיים בכל אחד מאיתנו, בין הלב והשכל. בין האמונה והידיעה. בין הרצון החזק לחומרנות וגופניות ובין אותה נקודה קטנה וזכה שקוראת לנו להגשים את עצמנו ברמה הרוחנית. סוכה, היא השלום שבין הסתירות שבאדם. לפחות בשלב הראשון
 
  
סוכה, מסבירים הכתובים, היא דירה ארעית. היינו, שלהבדיל מבית קבוע, חזק ויציב, יש גם מצב במציאות של ארעיות וכביכול, של חוסר בטחון. היינו, שהחג והסוכות שבתוכן אנו שוכנים כזכר למעש אבותינו במדבר, הם סמלים למצב של מדרגת אמונה שאותה רכש האדם והוא מביע זאת בישיבה בסוכה. שכן, אמונה, שמצליחה להחזיק מעמד למרות חוסר היציבות והבטחון כאמור של המבנה הסוכתי, לעומת התכונות שישנן בבית קבע, המסמל אחיזה בדבר מה ברור ונוח, היא האמונה שאליה אנו נדרשים תחילה. כלומר, אמונה, שבאמצעותה אנו מקבלים את חיותנו ולא משנה היכן אנו במבוך מצבי הרוח שלנו. והאמונה, שאותה מביע האדם בחג הסוכות, היא אמונה שבה הוא חשוף לגרמי השמיים, המבנה שלו מט לנפול ובכל זאת, המנהג הוא לישון בה. כלומר, להגיע למצב שבו אנו סומכים על אותה נקודת אמונה שיש בכל אחד מאיתנו, שאומרת לנו ללא הרף שיש דבר מה נוסף, מעבר לחומר
 
 
אמונה, נמצאת מעבר לחומר. כלומר, כל עוד יש לאדם תמיכה מתוך השכל, אז זו לא אמונה אלא ידיעה. כמו כן, אם האדם נקרא "מאמין", רק מפני שהוא גדל לחברה כזו, הרי שאז אדם זה יקרא דתי ברמה כזו או אחרת. לעומת זאת, ה"מאמין", מסבירים מקובלים, הוא זה שמצליח ללכת בדרך שבה הוא מתייחס יותר ויותר לרצון לרוחניות וכתוצאה, נאלץ להתגבר על הרצון לגשמיות. התגברות זו, היא שימוש בכח שאינו מן העולם הזה על פי הקבלה והוא הנקרא "אמונה". סוג של "אנרגיה רוחנית", שאין לה אחיזה בחומר. עם זאת, האמונה הזו שהאדם משתמש בה על מנת להתנגד לכוונות האגואיסטיות (הרגש עצמי) בעל מנת לרכוש כוונות אלטרואיסטיות (הרגש הזולת), היא סוג של עבודה כנגד הדעת. מעל הדעת. האדם מתקשה להחזיק מעמד זמן רב במצב זה שכן, דעתו מתנגדת לו ולכן נדרש לשם כך כח שנמצא מחוץ לחומר. מחוץ לדעת. מחוץ לעולם הזה. למרות זאת, בסופו של דבר, המצב שאדם משיג כתוצאה ממאמץ זה, היא אמונה בפועל. שהיא סוג של כוח כאמור, שבאמצעותו חש האדם את הקשר שלו אל המימד הרוחני, מושפע ממנו ומשפיע עליו.
 
sukot1
 
 
סוכות, בהתאם לכל האמור לעיל, הוא הזמן שנמצא בתוך פנימיותו של האדם, שמחליט ללכת עם אמונתו, ואף כנגד דעתו. ללכת עם אמונה, שקשה להסבירה, אך היא כפי שכתוב "אמונה פשוטה" שנמצאת בכל לב ולב מישראל. והאמונה הזו, שכל סבל העולם הזה, הוא תבוני, מטרתי ומכוון בכדי שנגלה את משמעות החיים שלנו ברמה הרוחנית, היא החג שהאדם יכול לחולל בעצמו השנה, כמדי שנה. זאת אומרת, להחליט שאם ממילא על הכל אחראי הבורא, כפי שכתוב ש "אין עוד מלבדו", הרי שכל מה שנותר לנו לעשות, זה לסמוך עליו. הוא, כבר יגרום לנו לתקן את תפיסת המציאות שלנו מפירוד לחיבור וממלחמה לשלום. מה שנדרש מאיתנו, זה לזרום עם המחשבה הזו קצת, של להאמין בו, כנגד הדעת ועל אף השכל. זה לא דורש כיפה, אלא שימוש בכח שקיים ממילא ורק מחכה שישתמשו בו. כוח האמונה. ואכן, כשהאדם מעיז לעשות שימוש בכוח זה ולהגיד לעצמו שרוחניות, חשובה מחומריות, למרות התנגדות השכל, הרי שאז, הוא ייחשב כמי שסומך עצמו בדירה ארעית. בסוכה. באמונה, שאחד זה הכל והכל זה אחד ולכן, כל הקלקול היחיד שקיים במציאות הוא חוסר הכרתנו בכך. באי יכולתנו לייחד את המציאות למה שהיא ממילא. מציאות של טבע אלקי. סוכה, היא ההשלמה עם כך. חג סוכות, זה השלום בינינו כעם שמבין שההשגה הרוחנית הקטנה ביותר שתהיה לנו, מספיקה לנו יותר משגשוג כלכלי ורווח כספי. שכן, כל הכסף והרכוש שנשיג בעולם, לא משתווים לנצחיות שאליה לוקחת אותנו המציאות, שבה נחוש שמחה אמיתית, אשר אינה תלויה כבר בחומר שממנו עשוי גג ביתנו, באיזה מכשיר חדש רכשנו או עד כמה צברנו הון, או לא.