"חג האלקים", הוא הכינוי בו בחר "ילקוט שמעוני", לחג המכונה בשם "שמיני עצרת" שנחגג ביום השמיני של סוכות, יממה לפני שמחת תורה. עם זאת, להבדיל משמיני עצרת, חג שמחת תורה הוא אינו מן התורה אלא מקורו במנהג שהושרש, בניגוד ל "שמיני עצרת" המקראי. ושני החגים האלו, מסיימים את חודש תשרי עם 5 מועדים שבהם אנו עושים מיני פעולות בשם מושג האלוקות ובשם התורה שנתנה במעמד הר סיני, כשקדמו להם כמובן ראש השנה, יום הכיפורים וסוכות. זאת אומרת, שלמרות סמיכות חג הסוכות לשמיני עצרת, הרי שעל פי התורה המדובר, בשני חגים נפרדים. בסוכות, יושבים בסוכה ובזמן בית המקדש עולים להקריב קורבנות, כחלק משלושת הרגלים. שמיני עצרת לעומת זאת, שבו נעצר חג הסוכות ונגמר, הוא אינו מועד לעליה לרגל או לישיבה בסוכה. זהו חג, שבו נגמרת דווקא האסיפה הכללית ואו אז, מגיעים לעיקר עצמו. לבורא בעצמו, כפי שמסביר ילקוט שמעוני, שזהו בעצם "חג האלקים". היינו, שזהו זמן, שהוא כולו פרטיות וללא קולקטיב, כך שה א - ל עצמו, הוא הנושא הנחגג סוף סוף. לא אנחנו, לא התורה ולא העולם. הוא, הקב"ה, הסיבה לחגיגה.
 
"ובחמישה עשר יום לחודש השביעי מקרא קודש יהיה לכם... וחגתם חג לה' שבעת ימים... ביום השמיני, עצרת תהיה לכם וכו"
(במדבר)
 
בשמיני עצרת, ממשילים חכמים, עומדת להתרחש הפרידה מסוכות. ובמשל הם מתארים זאת כך: משל למלך, שעשה משתה שבעת ימים ובמסגרתו, כולם באו אכלו ושתו, נהנו וחגגו. לבסוף, כשהסתיימה הסעודה ונגמרו ימי המשתה, כולם עזבו, אך עם אחד, המשול לבן המלך, לא יכל לעזוב. ראה המלך שקשה עליו פרידתו, הלך וכונן יום. היום השמיני, זה, שמחוץ לאסיפה הכללית. שכן, ביום הזה, יוכל לחגוג הבן עם אביו המלך בפרטיות, כנמשל לכל אדם ואדם שצריך לראות בבורא כאב וכמלכו, גם לאחר סוכות. ולא רק לאחר סוכות, אלא בעיקר אחריו, שהרי חג זה, מדגיש את מלוא תשומת הלב של עניין היחסים שלנו עם הכוח העליון. יחסים של עליות ומורדות, אך הם בעיקרם תמיד קשר וסוג של חיבה, לפחות לפוסעים בדרך הרוחנית. ובמשל זה, מוסבר בעצם כיצד נדרשת אותה פרטיות שמקדישים לבורא, גם לאחר סיום החגים והקדושה. גם לאחר תשרי, מלא ההוד וההדר. כלומר, רק אנחנו והוא, כל אחד לעצמו, גם אם זה יחד עם כולם ואף למשוך זאת הלאה, מחוץ לסוכה ולאחר סוכות. להמשיך לחגוג, את הבטחון קדימה ולסמוך על השגחת האמונה שתוליכנו בדרך הנכונה. זו, שמתווה לנו אבינו שבשמיים לשנה כולה, כמבורכת
"והקרבתם עלה אשה ריח ניחח לה' פר אחד, איל אחד, כבשים בני שנה תמימים... ושעיר חטאת אחד מלבד עלת התמיד ונסכה"
(במדבר לה-לח)
 
הקורבנות בחגים שאינם שמיני עצרת, הם 13, שבעה, שנים עשר וכו. בשמיני עצרת כפי שכתוב בפסוק, הכל אחד. היינו, שכבר אין חלוקה של קורבנות למספרם בינינו ולבין הכוח העליון, אלא שעתה, זו אחדות. ו"האחד", הוא תמיד ה'. ולכן, כשאנו אכן מתקנים עצמנו ודבקים בו, אנו רואים את המציאות הנכונה שבה באמת הכל בורא אחד ולא שבעה פרים וכדומה. הכל כוח עליון אלוקי ותבוני, שמשגיח באהבה על בריאתו, עד שהיא תוכל להכיר בו ככתוב ש"מלוא כל הארץ כבודו". לפני כן, אנו חשים בו בצורה מחולקת, לא בשלמות, אלא על פי מידת וסדר הקרבתנו הנכונים. בשמיני עצרת, מובן מן הכתוב, שהאחדות היא כבר שם המשחק. שכן, אותה אחדות שנוצרה באסיפת הסוכה הגדולה של עם ישראל, מאפשרת עתה לכל יחיד ויחיד לבוא ולהתחבר למקור, כי יחיד שנושא בתוכו כלל, הוא יחיד מתוקן. זהו יחיד, שמכיל בתוכו חלק מאומה, מרעיון רוחני של קב"ה ועם ישראל. ובמידת התיקון, כך מידת ההתייחדות והרגשת השלמות הנובעת מהתבטלות. אך אין הכוונה לביטול הישות העצמית אלא לאיחוד שלה ושלנו עם הרוחניות, כי כבר אין הפרדה. הכל קרוב ומקורב. היינו, שדווקא כאשר יש מסכים המפרידים בינינו לבינו, אנו נדרשים לסוג של ביטול הנמנה כקורבנות של ישותנו. ובאחדות, כבר אין ספירה, אין מניה ושינוי, אלא תפיסה אמתית של כל הקיים כשלם. כאלוקי. ומכאן, שאין אלא להסכים עם הגדרת שמעוני לכנות את החג בשמו "חג האלקים", כי בו, משיגים את האינסוף, שסימנו 8. ובשמיני, הכל נעצר, כי המלך אומר ש"קשה עלי פרידתכם", על כן בואו ונתאחד, עד כדי כך שכל שאר השנה תחושו במדרגה שהשגתם ובמסגרתה אני אביכם ומלככם, שבו אתם בוטחים ואותו לא עוזבים, לעולם
 
 
"וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר: דְּעוּ אֶת יְהוָה - כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי, לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם נְאֻם יְהוָה כִּי אֶסְלַח לַעֲו‍ֹנָם וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר עוֹד"
 
(ירמיהו לא לג)