חג השבועות, המסיים את ספירת העומר, הוא חג שעל פי ההלכה אין לו תאריך מדויק, בשונה משאר החגים המוזכרים בתורה וזאת מפני שחג שבועות, תלוי בספירת העומר. כלומר, שזהו חג שמועדו נקבע בהתאם לזמן שבו מסיימים את שבעת השבועות, שהם 49 יום המכונים גם מ"ט שערי טומאה. ובסופם, ביום החמישים, מגיע המועד של נתינת התורה שעליה אמרו חז"ל שהיא נכפתה על עם ישראל באופן של "הר כגיגית" ולא מרצון ובחירה של העם. הסיבה לנתינתה בצורה שכזו, היא מפני שללא התורה אומרים הכתובים, "פה יהיה מקום קבורתכם". דהיינו, שבלי התורה, נאמר לעם שהם ייסחפו אל אין סוף הטומאה ללא התיקון הנדרש שאליו התורה מכוונת. וטומאה, פירושה נתק מחיים רוחניים, שעניינו הוא מוות רוחני, כאותה אומה שקשורה לבורא העולם שהופך אותנו לעם סגולה, באמצעות התורה.

החל מהקרבת קורבן העומר שהוקרב ביום השני של פסח ועד היום החמישים, זו התקופה שכאמור, מובילה לחגיגות חג השבועות שכשמו כן הוא, לציין את היציאה משבעת השבועות שעליה חלה מצוות הספירה. וספירת הספירות, שהוא אותו מושג קבלי (המוכר כעשר הספירות), היא שמביאה בסוף התהליך בעצם, לטהרת האדם מטומאתו ולתיקון המאפשר אחיזה במציאות שעליה הספירות מעידות. שכן, הספירות, מתארות את הדרך שבה מתקשר האדם בסופו של דבר, אל המימד הרוחני והמציאות הרוחנית. ובעזרת "ניקוי"  של אותן עשר ספירות שאותן מדמים המקובלים למעין זכוכיות צבועות המשמשות כפילטרים שדרכם, מתגלה בעצם, הכוח העליון, הנבדל מהגשמיות. ובכדי הן לקבל את התורה והן להכיר  דרכה את מציאות הקשר עם האלקי, עלינו להתכונן לכך, בזמן ספירת העומר פעם בשנה.

זאת אומרת, שעלינו להכין עצמנו לאותו מצב שאנו חייבים לקבל את התורה, לכן רשום ש"נכפה", אך הפעם, מבחירה. שהרי ללא שהיינו אז במעמד נתינת התורה, לא היינו יוצאים מהטומאה לעולם. כלומר, מהעולם הגשמי, הגופני והחומרי שאין לו דבר אמיתי להציע, לפחות למי שכבר התפתח דיו בכדי לחפש אחר מדרגת "האדם" שמעל חיה ובהמה. כך שאדם, ובטח שיהודי, זהו אותו יצור אנושי, שנבדל מן החיה בזכות יכולת מודעותו האין סופית, שבמסגרתה, הוא מתחבר אל הטבע בכללותו עד השגת תודעת האל. ותודעה זו, היא היכולת לברר את האמת מן השקר ולהכיר את משמעות החיים במציאות ,לאשורה, וללא ספקות בקשר לעניין שאלת מהות החיים ומטרתם. אך זאת כאמור, למי שכבר נאור דיו, ומחפש כיצד להיות אכן בדרגת אדם. היינו, כיצד להיות מחוץ לשליטת האגואיזם הקטן והחיים הצרים של מודעות עצמית קטנה ולעבור לחיים מלאים בהרגשת הקיום כולו תוך השגת מודעות גלובאלית וחוכמה טובה ומלאת טעם של הנאה

"וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת, מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה - שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם, וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'" - ויקרא כ"ג

 

כשבית המקדש היה קיים,  היו מקריבים "ממחרת השבת", ט"ז בניסן, את קורבן העומר. קורבן, שנקרא על שם הכמות המוקרבת על ידי הכהן שמניפהו "לפני ה'" ולכן גם נקרא "עומר התנופה". ומזמן זה של הקורבן, אנו מצווים לספור את ספירת העומר שבמניינה אנו סופרים בכל יום ויום את הספירה שעלינו לתקן, בכדי להגיע לגאולת הרוח שבחג השבועות, שמשלימה את גאולת הגוף, שחלה בפסח. וההפרש שבין גוף לרוח מסבירים החכמים, הוא הביטוי שחש האדם למה שמכונה בחכמת הקבלה "אור", ו"כלי". היינו שבמצרים, השגנו את הכלים כפי שכתוב שיצאנו ממצרים עם כלים שנלקחו מהמצרים ומשום כך, בשבועות, עת קבלת התורה, יש למלאם באור העליון. בדומה לגופנו הגשמי שמתמלא בהנאה מדבר מאכל אשר לו הוא מצפה.  וזמן ספירת העומר, הוא הכנת הכלים לאותו מעמד שמוביל מקורבן השעורה שבפסח, לקורבן החיטים שבשבועות. סמלים, המצביעים על התקדמות האדם מאכילת שעורה שאותה גם הבהמה אוכלת, לחיטים המשתייכים לשבועות, שהן מאכל האדם. ואדם, ששואף לרוחניות אומרת הקבלה, צריך ללמוד את הדרכים השונות שמאפשרות לו להבדיל את עצמו מן הבהמה שבתוכו. מאותו חלק שיכול להיות שהוא תמים, זך וטבעי, אך עם זאת "בהמי". היינו, שהוא אינו קשור לרוח שמייחדת את האדם שרוצה להתעלות מעל התלות בחומר ובמצבי הגוף. כלומר, ש"אדם", הוא זה שחשק להידמות לעליון ממנו ולא ללכת אך ורק אחר רצונות הגוף והשכל הבהמיים. ובכדי להשיג זאת, יהא עליו כפי שכתוב, לעבור תהליכים מסויימים. חלק מהתהליכים מוכרים לנו כ "הבדלה" בין קודש וחול, או אי אכילת חמץ ואכילת מצה וכדומה. וכאן, בזמן שבין פסח לשבועות, זהו תהליך נוסף של היטהרות. של חידוד הכוונות הפנימיות להתנהלות חיינו ובכך,  להשגת מדרגת "אדם", שמקבל תורה, הקושרת אותו למקור. לנקודה, שממנה נובע הכל ושאותה אנו מרגישים בסופו של דבר כמימד רוחני, שבו אנו קשורים אל הבורא. אל אותו "נותן התורה", שברא מציאות שבה יש מצד אחד טבע פשוט של רצון לקבל הנאה ותו לא ולעומת זאת, יש את יכולת התעלות האדם בכלל והעם היהודי בפרט. אותו עם, שעליו אנו קוראים בכתובים אך לומדים על ידי חכמת הקבלה עם הזמן, להפנים כתובים אלו לפנימיותנו. לתוך אותו חלק שקושר אותנו לתיקון הפנימי שבנו אשר אט אט חושף בפנינו את המציאות הנכונה. זו, שמנתבת אותנו להשגת אין סוף טוב, שנשיג בעודנו בחיים. בגוף הבהמי

 

"שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת, תִּסְפָּר-לָךְ: מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה, תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת. וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה' אֱלֹהֶיךָ, מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן, כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ" - דברים ט"ז

 

הבריאה, מסבירה חכמת הקבלה, עשויה כולה מחומר הנקרא "רצון לקבל הנאה" שנברא על ידי הבורא שרוצה "להיטיב לנבראיו". הרצון לקבל נבחן לכלי וההטבה נבחנת לאור. שאור, הוא התענוג שאליו אנו משתוקקים והכלי הוא האופן שבו מורגש בנו אותו חסרון העתיד להתמלא בתענוג. ומתוך כך שהאדם כבר החל ללכת בדרך הרוחנית, במידה של הסתר או במידה של גילוי, מורגש בו חסרון, היינו הכלי, שרוצה לחוש מילוי מהנאה שאותה ניתן לקבל, רק בהתאם להתכווננות אליה. כלומר, הליכה בדרך הקבלה והתיקון שעליו היא מדברת, מכילה שלב של זיכוך. בדומה לדוגמת הזכוכיות שעל ידי ניקיונן, השימוש בהן מתאפשר. ובכדי לקבל את האור בסופו של דבר שמסתכם במילת תורה, האדם סופר את העומר כספירה, שמטרתה הכנה למעמד הר סיני. והמקובלים מסבירים, שבכדי לגלות את הקשר אל הבורא, האדם צריך למנות ולגלות בכל שלב ושלב עד כמה החסרון שבו לא ממש מורגש ועד כמה הוא מרוחק מרוחניות ושקוע בענייני העולם הזה וכך, על ידי הגעה לתפילה וטיהור הכלים, נוצר איזון בינו ובין המציאות שמחוצה לו. שכן, מציאות מתגלה רק בהתאם למידת האיזון של האוביקט התופס אותה ולכן  התיקון, שמתחיל בספירת חסד ומתקדם הלאה אל ספירת המלכות, מאפשר לאדם לאחוז באותה הכנה לקשר עם האלוקי, על ידי איזון כאמור, מול כל אותן תכונות המיוצגות בעשר הספירות ודרכן בעצם, להשיג קשר לבורא. קשר, הנובע מחידוד הערכים שבחיינו ובכך, אנו יכולים להגיע לפשרם. להבנה, כיצד לאחוז במימד האלוקי שבחיים, שנחשף בפנינו במעמד נתינת התורה. מעמד, שמבשר את סוף זמן הדין ומנהגי האבלות על הריחוק מן האושר הרוחני ושממנו, אנו יכולים לפסוע אל דרך המלך. שביל, המוביל לאחדות העם אז, וכיום, כאותה קבוצת אנשים שקבלו את הסגולה שאותה אנו אמורים גם להביא אל שאר העמים. שכן, התורה, בסופו של דבר, נועדה לזיכוך נשמתו של האדם ולכן היא "אור לגויים" שתחילתו אולו בנו, הישראלים, אך השלמתו, תגיע בבוא העת, לעולם כולו