שמחת תורה, הוא החג היחיד בין החגים הנושא בתוכו מילה זו, של "שמחה", כסמל לציון מועד קריאת התורה ובהתאם, לתחילת קריאתה מחדש. לכן גם על פי הנוהג, בזמן חג שמחת תורה, קוראים את הפרשה האחרונה הקרויה "וזאת הברכה" ואו אז, מתחילים שוב לקרוא מ"בראשית", עד סיומה בחג הבא. 

החג, נחגג בשמיני עצרת, מיד לאחר סיום סוכות, תוך שהסממן המובהק ביותר שבו, הוא ההקפות. מקור השם שמחת תורה, הוא מהסידור של הרב עמרם גאון והוא מקובל על כולם ככינוי, למה שאכן צריך לעשות ביום חג זה, היינו לשמוח. שכן, סיום קריאת הספר לאחר שנה שלמה, הוא דבר משמח כי עתה, ע"פ הקבלה, התורה שורה באדם, או לפחות חלק ממנה. שזה, אותו חלק שהאדם השיג בו תיקון, באותה שנה.

השמחה עקב סיום הקריאה מצוינת במדרש האגדה שיר השירים רבה, לפיה "ויקץ שלמה והנה חלום ויבוא ירושלים ויעמוד לפני ארון ברית ה' ויעל עולות ויעש שלמים ויעש משתה לכל עבדיו. אמר רבי אלעזר: מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה". ע"פ ספר האשכול: "לכך עושין סעודות גדולות ותענוגים גדולים ביום שמחת תורה לכבוד סיום התורה". 

ההקפות, הוא מנהג שהשתרש עם הזמן ואף היו לו מתנגדים. עם זאת, הושרש המנהג והוא מסמל בפשטות את העובדה שכל השנה, התורה היא שמקיפה אותנו ושומרת עלינו. אבל, לאחר שסיימנו לקרוא את כולה והפנמנו אותה, אנו עושים לה כבוד ומקיפים אותה עכשיו. את האור, שהיא נטעה בנו ומאפשר לנו להיות בקשר עם אבינו שבשמיים

שמחת תורה, מוסבר גם בספרי קבלה העוסקים בעבודה הפנימית של האדם, כזמן שהמצב הטבעי הוא דווקא עצב. כך שמי שאכן הולך בדרך חכמת האמת, זוכה לירידה גדולה דווקא בזמן שמתחיל החג. דבר זה, הוא מכוון ממעלה כדי לאפשר לאדם להתגבר, להתעלות, ולקיים את מצוות השמחה. שאחרת, לא היה נקרא הדבר מצווה, אלא מכוח ההתגברות.

הקפות שניות, הן מנהג שמתואר על ידי הרב חיים ויטאל בספר "שער הכוונות", כדרך של המשכת מנהגי האר"י הקדוש. הוא, היה עושה הקפות אלו ומבקר במוצאי החג בבתי הכנסת שהתעכבו בסיום התפלה. הא"רי, היה נכנס אליהם ועושה הקפות עמם. אח"כ, הלך המנהג והשתרש ע"י ישיבת המקובלים בית אל בי"ם

סיבות נוספות לקיום הקפות שניות הן "ברוב עם הדרת מלך", כי כשיוצא החג, אפשר לנגן בכלי נגינה שהיו אסורים בחג וכך, זוכה מלכו של עולם והחג להמשך מפואר. אבל, מעבר לכך, מתחברות ההקפות השניות גם עם יהודי התפוצות שאצלהם החג מתחיל, כשאצלנו הוא נגמר.

 

חג שמח