זריעה, קציר ואסיף, הם שלושה מצבים ברוחניות, שדרכם מתארים חכמי הקבלה את אופן תיקוננו ואמונתנו כיהודים, פה בעולם. היינו, כאנשים, שהולכים בדרך התורה המכוונת אותנו באורה, בציוויה, אל אחיזה בתפיסת מציאות של נשמה נצחית, שהיא בניגוד לגוף הזמני, היא מעל הזמן. היינו, שאנו משיגים על ידי עיסוק זה בתיקון ונשמה, קשר אל חלק הנצח שבמציאות, הבא לידי ביטוי כאמונה שאין לה סוף, במלך העולם. אמונה זו, מוסיפים להסביר חכמי הסוד, היא לא רק האמירה העממית של "אני מאמין", אלא שהיא היא התיקון שעלינו לעבור, במסגרת היותנו פה בעולם. שכן, במסגרת הקיום הזה של גוף וחומר, המוח שלנו מתנגד לעניינים שאין לו אחיזה בהם כגון אמונה ואלוקות. עם זאת, מתוך זכיתנו להיות עם ישראל ובנים למקום, אנו כן יכולים לעשות זאת. היינו, להתעלות מעל התנגדות כל מהות טבענו, אל מעל מקום זמן ותנועה, לכדי מרחב שמעל הטבע שהוא כמימד רוחני של ממש. זה, שאותו עלינו לברר מהו, כדי להשיגו מתוך אותה רכישת תכונת ה"אמונה", כיהודים בעולם. שבה, באמונה, כמרחב רוחני מתוקן והמותקן לנגד עינינו, כבר יורגש בנו הדבר מעבר לסתם אמירת "אני מאמין", שהרי אנו עצמנו נחיה בתוך חוויה זו, שתשאיר בנו רושם נצחי שלא נגמר אף פעם. ומה שלא נגמר, נקרא נצחי, שהוא המצב הסופי שאליו עלינו לשאוף ושאכן אליו, בסוף התיקון, יגיעו כולם. ועד אז, היינו עד גמר כל התיקונים, ישנה עדיין עבודת הבירורים שכאמור, באה לידי ביטוי בשלושה מצבים שגם נחגגים אצלנו כמועדים, של זמן שמחת שלושת הרגלים אם בימינו ואם אז, בבית המקדש

בפסח, חג האביב, אנו זורעים. ומי שזורע, צריך להודות על יכולת זו, אך הוא אינו באמת יודע מה יהא על היבול. הוא לא יודע מה יהיה מזג האוויר ואם תהיה שנת בצורת או גשמים ובעתם. הזורע, אינו מברך על הסוף, אלא על ההתחלה, כמי שבא בפנימיותו להתחיל ולפסוע על השביל, המוביל לרוחניות במסגרת קיומנו בעולם. ולכן, בטרם שמתבררת לנו קומת האמונה שמעבר לרמת פתי, כמציאות של ממש, אין לנו דבר מלבד "זריעה", כמצב קטן. ועם זאת, אנו לא זורעים סתם ומחכים שיקרו דברים, אלא אנו ממשיכים בעבודת האמונה, הנקראת גם עבודת הבירורים, אשר משולה לעבודת האדם בשדהו שבו יש פעולות רבות לבצען. ביניהן זיבול, ניכוש עשביה, הגנה מפני נזקים ועוד ועוד. כך אנו, שעולים לרגל בתוכיותנו, אל הנצח שמחכה לנו כשכר למי שהוא יהודי בעולם. נצח, שכאמור קיים כתיקון של אמונה שלמה ודבקות בקב"ה ממש, כמו שכתוב "מבשרי אחזה אלוקָ", שזה עד כדי כך. היינו, אחיזה שלא רק ברוח אלא גם בגוף ובבשר. אבל זה, דבר שיקרה רק לאחר שנמשיך ללכת בדרך ולטפח את הזרע שטמנו, עמוק בתוך האדמה. כשהוא ינבוט, יצמח ויגדל לעץ פרי, יגיע זמן הקציר. חג שבועות. שאו אז, ברגל השני מבין השלושה, אנו קודם כל מביאים ביכורים למי שאפשר לנו לזרוע ולקצור ולטפח את הצמח שבאדמה. שכן, בתור מאמינים ובנים ליוצרנו, אין לנו מה לבדוק במתנות שהוא העניק, אלא קודם כל לבוא ולהגיד תודה.

סוכות, הוא אחרון מבין שלושת הרגלים. זהו חג האסיף, שבו אנו כבר אחרי הזריעה, אחרי ההודיה, אחרי יום הדין ואחרי הסליחה שבקשנו בכיפור. ולכן, מאחר שכבר כל עבודתנו מאחורינו, לא נותר לנו אלא לאסוף עצמנו, לאסוף את מעשינו, ולעשות חשבון שבו יש להוציא הכל לברכה ולטובה. זאת, למרות כל ביקורת שהיא שתצוץ בנו. שכן, רוב הביקורת שיש לנו היא על עצמנו ולעצמנו וכאן, במסגרת שלושת הרגלים עלינו להיות בשלמות ולא לבקר דבר מלבד מלבקר בהיכל המלך. שלא מן הסתם אנו "עולים לרגל לירושלים", אל בית המקדש. ובהגיענו לשיא הקדושה בכל רגל ורגל, אין לנו מה לבקר בדבר אלא להפך, להשלים עם כך שהכל בא ממקור אחד. הוא שהוליכנו אליו בכל אותה דרך שעברנו, עד שנכנסנו אליו. ולכן, בחג האסיף, בסוכות, בשונה משני הרגלים האחרים, ישנה גם מצוות שמחה המוזכרת שלוש פעמים. שכן רק כשאנו כבר אחרי כברת דרך, אנו נחשבים לאנשים בעלי קומת אמונה. לכאלו, שיש להם על מה להודות, שיש להם ממה לשמוח ובעצם, כיהודים, כל המטרה שלנו היא כאמורה השגת הרוחניות השלמה. זו, הנקראת "דבקות" בלשון החסידות והקבלה. כך שדבקות מלאה היא גמר של כל התיקונים שלנו ושם, כבר כל הידוע מתעלה אל אותה דרגה של השגת האמונה. שהיא, האמונה, היא כוח שאנו אוספים ממנו אט אט כל העת, עד שאנחנו כבר מכילים את כולה. ואז, אנו רואים, מרגישים וחווים שהאמת והמציאות זה "מלוא כל הארץ כבודו" של ה', עד כדי הרגל, לחיים בכך. ומי שרגיל לחיות בדבקות לבורא, חי לנצח ובנצחיות, גם לאחר הפטרותו מהגוף, שמנסה במהלך חיינו כל העת להתגבר על רוחניותנו ולקחת את שליטתו עלינו, כך שנהיה בדומה לשאר החיות בעולם