סוכות, מסבירים לנו החכמים השונים, הוא חג שמסמל כמה וכמה דברים שבשמם אנו חוגגים את המועד, שמחים בו ומייחדים אותו, בכל הידוע והמוכר. היינו, בישיבה בסוכה, בנענוע הלולב, בשימת הסכך ובעוד מנהגים שונים. הם, המחברים אותנו בעצם לאותם "אורות" רוחניים, כסיבות שמהם נמשך החג מלכתחילה. קיומנו אותו, הוא שמאפשר לנו בעצם "למשוך" את אותו אור השורה בעולם בזמן זה, שבכך, אנו משיגים לעצמנו תיקון, שכבר קיים. עם זאת, התיקון הזה קיים ברמת המערכת העליונה של ההשגחה, של הרוחניות, זו שבעיקר לא מורגשת בנו ונשמעת לנו כדבר מופשט ובלתי מוסבר. אבל עם זאת, במידה שבה נלך במידת האמונה בדברי החכמים, בקיום המנהגים והחג, כך נתחיל לחוש את מה שהם מתארים לנו והוא יתחיל להיות בנו מוסבר. וההסבר, הוא לא רק ברמת השכל והמילים לתאר, אלא שזה יהיה בפועל ממש. שכן, נחוש באותו אור שיש בחג כהרגש אמיתי - ולא רק בחומר אלא גם ובעיקר ברמת הרוח - ששם, יתחבר הכלי שלנו לאור ובעצם, נחיה בתיקון המיוחל.

"ענני כבוד", הוא מה שעלינו לשאוף אליו. הסוכה, מסמלת עבורנו אותם, תוך ההדגש של ארעיות המבנה כאוהל, לעומת בית ומבנה עשוי מאבן ומוגן. היינו, ש"ענן", שהוא מעין גז ואוויר, או על אף היותו כזה, עדיין הוא הדבר האמיתי והוא יכול להגן עלינו הרבה יותר מכל דבר אחר שמוכר. יותר מכסף, מלבנים של וילה, יותר מנשק, מפרסום והכרה וכל דבר גשמי. שכן, הרוחניות, שהיא המשולה לאותו "ענן", היא המקיפה את האדם שחש בה כמגנה אליו, ובאה לידי ביטוי באותה סוכה ארעית, שעלינו לבנות במסגרת קיום מנהגי החג ומצוותיו. ומוסיפים החכמים ומסבירים, שיש בדברים גם טעם מעבר לכך, שכן, בניית הסוכה נעשית דווקא בסתיו ולא בקיץ, אשר בו ממילא מנהג העולם הוא לצאת החוצה. עם זאת כידוע, בסתיו כשהגשם והרוח מתחילים, עדיף להיכנס פנימה, אל המקום המוגן. ועניין זה, מוסבר על ידי החכמים כטעם של נס. שכן, הגויים המביטים בנו אינם מצליחים להתמודד עם גודל האמונה של העם הזה, עם ישראל. אנשים, שמוכנים לעשות כל מה שהקב"ה דורש מהם, אפילו אם הם לא רוצים. אפילו, אם כל המהות שלהם מתנגדת לדבר. שכן, כ"מאמינים בני מאמינים", ישראל עושים דברים מעל הדעת וזהו דבר נסי, בעיני אומות העולם. אותם גויים, שרואים אותנו יוצאים לסוכות, דווקא בסתיו

אנו עצמנו, גם כן עוברים נס מתוך הכוח והמוכנות שפתאום יש בנו, לצאת אל אותו מבנה מוזר. לסוכה, שאין בה מזגן, אין בה נוחות, אין בה מחשב ובכל זאת, באורח פלא אנחנו מוכנים להיות בה, לשהות בה ולהתנהל בה. ומתי? דווקא כשהסתיו מגיע ולא בקיץ, שאחרת אין בכך כל נס ופלא. והשוני שבכל העניין, זה הביטחון שאנו מוגנים במצב ההכי בלתי מוגן כביכול שיש, ושיכול לכאורה לנפול כל דקה. ועם זאת, מתוך קיום המנהג, אנו עצמנו מבינים וגם מי שמחוץ לנו מבין כגון הגויים, שהעם הזה, לא חושש מדבר. העם הזה, יכול להיות מוקף באוויר, בעננים, באוהל, ובכל זאת, אין בו פחד. וזה כך, כי המדובר באלו שנבחרו על ידי הכוח העליון להיות תחתיו. ככתוב "אתה בחרתנו מכל העמים", כשהכוונה היא לא רק בחלק הרוחני, אלא גם בחלק הגופני. שכך, מובן מכתבי החסידות, אנו מיוחדים ממש בגופנו יותר מכל העמים, כי בגופנו אנו מקיימים בחומר ובגשמי את כל המצוות והתורה. כל זאת כמובן, בנוסף על הקיום ברמת הפנימיות והנפש, ברובד זה שקיים בנו גם. 

ענני הכבוד, שהסתלקו עם חטא העגל, חזרו אל העם ולאהרון שוב בתאריך בו נחגג סוכות כחג. לכן, מבחינת האור הרוחני המקיף את המציאות ושאלינו נמשך, נחשב הדבר שביכולתנו להיות תחת תיקון זה שוב, כפי שהעם היה במדבר. שכן, כל אירוע שהיה, חוזר על עצמו שוב ושוב תמיד, מבחינת האור של התיקון שבו כל מועד ואירוע נחגג. ועל כן מסבירים לנו החכמים, ביניהם הרבי מילובביץ, הטור, הגאון מוילנא, בעל הסולם ועוד ועוד, את כל המשמעויות השונות של העניינים, בכדי שנחברם בנו גם כן, כיהודים שנבחרו להיות פה בעולם. כבני אדם, שיכולים להשיג הרבה מעבר לטכנולוגיה, סיפוק תאוות גופניות והמצאות גשמיות. לנו, יש אפשרות להיות מוקפים בכבוד אלוקי, בניסים, ברוחניות שתרומם אותנו אל הנצחיות, שמעבר למוגבלות העולם. שהרי פה בעולם, כל דבר מוגבל, כל הנאה נגמרת, לכל דבר יש סוף וגם לחיים עצמם ולכל ההנאות הקטנות שבהם. לעומת זאת, ברוחני, אין כל הגבלה. שם, החיבור שלנו דרך כל קיום חג ומנהג, דרך כל הבירורים שאנו עושים, מניע בסופו של דבר את חווייתנו אל הנצח. שזהו אותו תיקון עליון של עץ החיים כמתואר בבראשית בסיפור גן עדן ועץ הדעת והשאר. ולעם שחי בנצח, שעוסק בתיקוניו באינסוף הזמן, אכן אין פחד וחשש מדבר והוא יכול לאחוז בכל האורות המקיימים אותו, למרות כל איומי העולם, בני האדם, הטבע או כל צרה שנופלת עליו