למרות שמילים מסוימות דומות האחת לשניה, אם בעברית ואם בשאר השפות, עדיין, אין דימיונן מעיד על כך שיש להן את אותה המשמעות. עם זאת, על פי רוב, יש למילים אלו מכנה משותף הקושר אותן זו לזה. כך למשל, מילת חיוך, או צחוק, באות להביע את אותה הבעה של שמחה, בדרכים דומות, אך שונות. שהרי צחוק, הוא אינו חיוך ובכל זאת, הן שתי מילים הקשורות למצב דומה.

בהתאם לכך, מסבירים לנו החכמים השונים על מצבי נפשנו המגוונים, במילים שונות, כשביניהם מצויים המצבים של סליחה, כפרה ומחילה, שעל שמם או יותר נכון על חלק הכפרה שבהם, חל מועד יום הכיפורים. העת, שבה אנו מבקשים מהקב"ה שיכפר, על חטאינו. וביתר פירוט, מרחיב לתאר לנו המקובל בעל הסולם, את ההבדל שבין שלושת המילים והמצבים ואת האופן שבו עלינו להתייחס לכל מצב ומצב

"מחילה" מסביר לנו רבנו, היא מלשון "מכליא לשבח". כך שמצב זה שהוא לשבח, עניינו אהבה, כלומר תשובה מאהבה. ומביא בנו רב"ש בשם אביו בכתבי "שמעתי" ש"דווקא על ידי תשובה מאהבה שזדונות נעשו לו כזכיות נמצא שהוא מכליא את הזדונות לשבח כלומר לזכיות". לעומת זאת "סליחה" היא מלשון "השלח את בעירו" בהתחלפות ש ב ס. ועל כך מובא ב"שמעתי" שאז "שולח הזדונות ממנו ואומר שמהיום והלאה הוא יעשה רק זכיות שזה נבחן לתשובה מיראה שזדונות נעשו לו כשגגות"

על מילת "כפרה" מביא הכתוב שהיא מלשון "וכפר את המזבח". ועל כך מביא הרב"ש ומסביר בשם בעה"ס: "בזמן שהאדם יודע שהוא מלוכלך אז אין לו העזה וחוצפה להיכנס בהיכל המלך. ולכן קשה לאדם בזמן שהוא רואה וזוכר את מעשיו הרעים שהם נגד רצונו של המלך לעסוק אז בתורה ומצוות. ומכל שכן שיבקש מהמלך שהוא רוצה להתדבק ולהתאחד בו... לכן צריך כפרה, היינו שלא יראה את מצבו הדל איך שהוא בתכלית השפלות ולא יזכור את מצבו בכדי שיהיה לו המקום לקבל שמחה היינו ע"י שיוכל לעסוק בתורה ועבודה. ואז כשיהיה לו שמחה יהיה לו מקום לבקש להתחבר עם המלך כי "אין השכינה שורה אלא במקום שמחה"."

לכן ממשיך ומסביר הכתוב ש"קודם צריך כפרה ואח"כ כשעושים תשובה מיראה זוכין לבחינת סליחה ואח"כ תשובה מאהבה זוכין לבחינת מחילה". או במילים פשוטות יותר, סדר המצבים שהאדם עובר, חושף בפניו יותר ויותר את ההשגחה עד אשר אנו דבקים בה באמת ובאופן ממשי. עם זאת, תחילה, עלינו להגיע למצב של "כפרה" על העוונות. שאו אז, למרות שחטאנו ביודעין או שלא, אנו מבקשים מהבורא שיאפשר לנו בכלל תשובה כי אחרת, אין כל טעם בדבר. ועניין זה, נקרא כפרה, כך שה' מכפר על הדברים ומאפשר לנו לבוא לפניו. ועצם הביאה והיכולת לחזור בתשובה ושהוא יסלח לנו, הוא שמביא שמחה לאדם העצוב. זה שחטא ורוצה במחילה.

ושמחה זו, הנובעת מהיכולת להתפתח רוחנית ובכלל לבקש סליחה, לצום ולהתכלל עם כל ישראל, היא שמחה אמיתית ותכליתית, בשונה משמחת הוללים (כמוסבר בדברי שלמה המלך במשלים השונים). שכן, המדובר על שמחה איכותית, המתחילה מהמקום הנכון להמשיך ממנו. וההמשך, הוא בכך שלא רק שהאדם זוכה לעמוד ולהתפלל בפני השכינה, לזכות ברחמי הבורא ובחסדיו, אלא שבעוד יותר מזה. שכן, מסבירה לנו חכמת הקבלה שמטרתנו היא דבקות מלאה בבורא וזו גם מטרתו. ומכאן, שבמסגרת דרכנו הרוחנית, העשויה מ"זדונות" ו"שגגות", יש לנו אפשרות להגיע לתיקון מלא של חטאינו ולעשותם לזכיות של ממש. כך שכל פעם שמרדנו בה' וכפרנו בו בזדון, מטעם האגו שלנו, יהפוך הדבר כאילו היו אלו שגגות. וזאת, נובע כמובן מכך שברור לנו שעשינו זאת מטעם אי ידיעת ה' ולכן שגינו, מתוך שליטת האגו עלינו.

אהבה, היא סוף העניין. היא השגגות, שהופכות לזכיות. כלומר, שכל המצבים הנכללים בנו ובפנימיותנו שאין לנו בהם ידיעת ה' או שלא הייתה לנו ידיעה ולכן חטאנו, כולל העובדה שעקב זאת היינו גם זדוניים, כל זאת הופך בסוף לזכיות. והזכיה, היא באהבה. שכן, כאשר האדם זוכה לבסוף לסליחה, כפרה ומחילה מלאה, מראה לו ההשגחה שהכל היה מכוון מטעם ה' הטוב והמיטיב, בכדי להראות לאדם את נתיבו עד אליו עבור כל המצבים, העליות הירידות, הטוב והרע. שאו אז, יכול האדם להתדבק ברוחניות, במלך חיי החיים לתמיד וזו הדביקות שגם מכונה אהבה. שבכך, מבין האדם שהבורא אוהב אותו והביאו לאושר האמתי האינסופי והעליון מכולם עד שאין עוד מפריד בין האדם ובין בוראו. ובוודאי שמצב זה של אהבה, מוכיחה לאדם שכל ה"רע" שהיה לו, לא רק שלא היה רע אלא מתהפך לטוב, בצורת "כלים" גדולים, המאפשר לנו לעשות בהם שימוש קדוש, לשם ה'