elul2אלו"ל, אומרים חכמינו, הוא ראשי תיבות של המילים "אני לדודי ודודי לי", כביטוי הבא לסמל את קרבת הקב"ה לנבראיו, לעם ישראל, אלינו, באותו זמן של השנה שמיד לאחריו מגיע חודש תשרי החגיגי. לכן, לפני שמגיעים לתשרי ובעיקר ליום הכיפורים, יש להתכונן לכך. ובשביל זה, יש את אלול. כי באלול, כמו שאומרים בחסידות "המלך בשדה". כלומר, שמלכו של עולם שיושב כל השנה בארמונו, יורד בחודש אלול אל המלכות עליה הוא מושל, הנקראת "שדה", כך שהקשר של האזרחים כביכול אליו, הוא קשר ישיר. ועל כך, צריך לשמוח. בזה, צריך להיות. דרך כל זאת צריך להגיע אט אט, בתהליך, בשלבים, דרך הימים הנוראים ועבור את ראש השנה, אל יום הכיפורים וסוכות כאחד הרגלים אל שמחת תורה. לחג, שבו עבודת השמחה של האדם, הופכת לשמחה בפועל, משהוא הצליח לסיים לקרוא את התורה כולה ובכך, מילא את מצוות קריאת התורה. ואלול, הוא ההכנה לכך. באלול, כבר קיים תיקון שמאפשר לנו להתחבר באופן ישיר אל המקור הרוחני המנהל את חיינו. ובכך, על ידי שימת לבנו לנושא, אנו מתאימים עצמנו אליו אט אט עד הגיענו ליכולת לקבל את אותה מציאות שעליה כותבים הספרים והחכמים השונים. עד הגיענו למציאות רוחנית, שאינה עוסקת בחומר העולם הזה או בגופנו כפי שהוא, אלא שכולה קשורה לרובד שמחולל את כל המתרחש בחיינו. הרובד האלוקי. התבוני. זה, שמשגיח על כך שתכלית הבריאה תצא אל הפועל וכל שנדרש מאיתנו, הוא קשר אל אותם תיקונים שכבר קיימים ומחכים לנו ש"נתקשר" אליהם. שנוכל למשוך את האור המגיע מהם ובאמצעותו, נראה את מה שמעבר לחמשת החושים הגשמיים, הבהמיים, אלו שבהם אנו חיים כעת ושיחלפו אף הם עם מותנו

אלול, הוא תיקון בזמן. כלומר, שהזמן לכשעצמו, כפי שהוא ברמה הבסיסית והפשוטה, המדעית, הוא בעצם דבר מה הנמשך קדימה לעד ללא כל נקודה מיוחדת בו, כזו או אחרת. עם זאת, כאשר אנו עוסקים בפנימיות האדם, הרי שזמן, הוא אותו סדר של מצבים, של הרגשות, שעובר האדם באופן פרטי במהלך חייו, תוך התכללות באותו זמן גלובאלי שנע קדימה תמיד ובכל מקום. כך למשל, אנו יכולים לראות שאנו חשים שהזמן עובר לאט כשאנו סובלים ושהוא ממהר לעבור כשאנו נהנים ומאושרים. ומשום כך, מסבירים הכתובים השונים שעבודתו הרוחנית של האדם בחודש אלול, כהכנה לחודש תשרי, היא עבודה של שמחה פנימית שהאדם צריך לטפח. שמחה, שמאפשרת להתגבר על המצב הרגיל של הזמן כפי שהוא ובכך, להביאנו לכדי הרגשת היחודיות שיש באותה נקודת זמן הנקראת חודש אלול. שכן, בחודש זה כאמור, אנו יכולים להתעלות לכדי מצבנו המתוקן שבמסגרתו, כפי שהוסבר, אנו יכולים לדבר ישירות עם המלך. ואם אנו מספיק מפותחים בכדי להאמין בכך שהוא שומע את פנייתנו, הרי שאז נוכל לבקש ממנו לכותבנו בבוא הזמן, בספר החיים. כלומר, שידון אותנו לחיים רוחניים ושאת כל יצר הרע שבנו, שידון למיתה. לספר המתים. זו ההכנה שצריכים לעשות בחודש  אלול, וכמובן, מתוך שמחה. מתוך התרוממות הנפש, גם אם אין הקב"ה גלוי בפנינו כפי שהיינו רוצים שיהיה. שכן, עיקר האמונה מסבירה חכמת הקבלה, באה לידי ביטוי דווקא כאשר האדם מקבל אותה על עצמו ככזו שנמצאת "מעל הדעת". היינו, אמונה, על אף ההסתרה הרוחנית שאנו חשים, אם מן הבורא, אם מחגיו ומועדיו ואם מתורתו. וכשהאדם מצליח לאחוז באמונה שכזו, עליו להיות שמח. עליו לדעת, שהקב"ה בעצמו שם אותו במצב הזה בכדי שיוכל להתגבר על שכלו הבא בטענות שונות כנגד הרוחניות ולכן, בכך משמח האדם את המלך ועל כן המלך ישמח אותו. היינו, שהוא יענה על משאלותיו של מי שבא עם הכוונה הנכונה אל תוך התיקון. אל תוך המצב. אל הדרך, המובילה אותנו בפנימיותנו לתפיסת מציאות של אושר שהיא תכלית הבריאה וההרגשה שאותה רוצה הבורא להעניק לנו. זו, המטרה שלו. אנחנו, רק צריכים להבין איך לתפוס את מה שהוא רוצה לתת לנו, על ידי אותו תיקון שמאפשר לנו להפנים את הכתובים אל לבנו ולהתפתח בצורה נכונה ע"פ ההשגחה הטובה. ע"י אותם ספרי קודש של יהדות, המהווים מעין "ספר הוראות", המדריך אותנו כיצד לעבור מתפיסת המציאות של החומר הסופי, לתפיסת המציאות של הנשמה הנצחית. זו, שבה אנו חיים לעד ולתמיד ובטוב שלא מפסיק אף פעם ואינו נגמר לעולם

"מציאות", היא אינה דבר לכשעצמו, מסבירים לנו החכמים ואף המדענים בעת המודרנית, העוסקים בתורת הקוואנטים וכדומה. כלומר, שעניין מושג ה"מציאות", הוא דבר מה התלוי במי שתופס אותו ולכן, אי אפשר לטעון שהמציאות היא כזו או אחרת, אלא רק על פי התיאור של מי שתופס אותה ואוחז בה. וכל אוביקט ואוביקט שבמציאות, כלול בה באופן כל שהוא שבמסגרתו הוא מתאר את המציאות הסובייקטיבית לו, מתוך מוגבלותו, כך שמציאותו בעצם נובעת מאופן תפיסתו אותה. לכן, העניין של המציאות כגשמית, או כרוחנית, גם הוא דבר מה התלוי בהתפתחות האדם לכדי היכולת לחוש בה. ותחילתו של עניין זה, לאו דווקא  נובע מההרגשה בה כקיימת בחייו, אלא דווקא מתוך היכולת לחוש בה כנסתרת מאיתנו ומתוך זה, לבוא אליה, אל הרוחניות. מתוך  ההסתרה. נקודת ההסתרה, היא נקודת התיקון. מקורה, נובע תמיד ממחסור באמונה, אך תיקונו של חסרון זה מוביל בסופו של דבר לגילוי האדם בתוכו מציאות רוחנית הנובעת משינוי תפיסת המציאות שלו ותיקונה. כך שלולא הסתרה זו, של יכולת זו להכיר במצב החשוך, השלילי כביכול, לא היה יכול להתגלות המצב המואר והגלוי. כלומר, שהיכולת לשמוח על החושך, מפני שאו אז יש אפשרות להתגבר עליו ולדעת שמקורו הוא מההשגחה אשר רוצה לקדם אותנו, היא עבודת השמחה הנדרשת מאיתנו בטרם נבוא אל ראש השנה, חג בריאת העולם. בטרם נבוא אל יום הכיפורים, זמן תוצאות מבחננו הרוחני. זה, שנבחן מתוך מחקר עצמי ואישי של כל אדם בפרטיותו, אל מול האור. אל מול אותה אש בוערת שמאירה את הכל, אך מורגשת בנו בטרם תיקוננו כהפוכה מכך. כחושך, כקור וכהעלמה גדולה על כל מה שאנו רוצים לגלות ומתארים לעצמנו כמציאות רוחנית. עם זאת, לא מן הסתם יש לנו את ההעלמה הזו, שכן, תפיסת מציאות רוחנית בטרם תיקוננו הראוי, אינה אפשרית, כך שכל עוד האדם מצוי בתפיסת המציאות האגואיסטית, אין איזון בינו ובין מציאות ה' שכל מטרתו הפוכה מאגואיזם. ואלול, הוא הזמן לחוש בו, ככפופים אליו, מתוך ההבנה שהוא הקובע את מידת ההסתר ואת מידת הגילוי שלנו ולכן, השמחה כולה היא במידת ההפנמה של היכולת של "התכופפות" כלפיו. שהרי כתוב, המלך, בשדה. ורק בהתבטלותנו אליו, מתוך אי הבטה בו הבאה מתוך יראת כבוד, נוכל לפנות אליו ונחוש כיצד מתוך כך שאנו לדודנו, דודנו אלינו. כלומר, שהמציאות כרוחנית, נובעת מתוך תיקון יחסנו אליה ובכך, אנו יכולים לחוש איך יש לנו את הזכות להתכלל בתיקון של חודש אלול. תיקון, שעניינו אמונה, למרות ההסתרה, אשר נובעת משמחת התובנה שאנחנו תחת ההשגחה הטובה, המובילה אותנו למחוז חפצנו בבטחה, בהתאם למידת השתתפותנו בה ומגמת לבנו בתוכה