צום, הוא ביטוי לאותו תהליך של אבל, הבא לידי ביטוי בזמנים שונים ביהדות וכן בזמן י"ז בתמוז. ומעבר להיותם של האבל והתענית כמצב גשמי בו האדם מתייסר, הרי שהם גם מצבים רוחניים שהאדם צריך לקבל על עצמו, (מרצון או שלא מרצון), על מנת להתקרב לתחושה שבה הוא חש בצערו על אותה מציאות רוחנית שאינה מנת חלקו והיא כמו שבויה או נתונה בידי המצב הרע. השלילי. זה שעל פי כתבי הקבלה, נובע מתוך האגו הצר והחשוך שלנו, אשר נטול כל קשר לרוחניות ולמימד האלוקות. וכך, מתוך שאין לנו כל קשר בפנימיות לבנו עם הרוחניות, אזי כלפי חוץ, ברמה החיצונית והחומרית, אנו רואים עדיין מציאות שבה טרם יש לנו גאולה ובית מקדש, כהשלכה. היינו, שבכדי שיקום המקדש החיצוני, יש תחילה להתחיל ולהבחין בחלקי המקדש הפנימי. אלו, שקשורים לנשמתנו, ליהדותנו, למועדים השונים שלנו, שדרכם אנו יכולים להתחיל ולהרגיש את מה שמעבר לעולם הזה ובשלבים להתחבר לכך, עד שיופנמו בתוכנו הפנים והחוץ בבוא הזמן והעת, לאחד. 

זאת אומרת, שביצוע הצום בפועל, כמצווה גשמית או כמנהג, יחד עם הכוונה הפנימית, מביא בירור נפשי לאדם המקדם אותו בחייו ובהתפתחותו המנטאלית לרמה שלמה וגבוהה יותר של הכרת המציאות. זו, שהיא אינה עוד חלק מהפסיכולוגיה של הגוף, אלא שהמדובר על רוחניות בפועל, ממש, כיהדות נאורה השואפת להביא אותנו להכירה באופן ממשי כברורה ומבוררת. ובהתאם לכך, טוב יעשה האדם אם הוא ינקוט כלפי המנהגים בחיוב ויעשה את המצוות הגשמיות כתזכורת וכמסגרת בכדי לכוון עצמו אל המצב הפנימי. ובמידה ובה האדם ישמור לעצמו מסגרת מסוימת של תזכורות המפנות אותו אל הכיוון הפנימי הנכון, כך הוא יוכל למצוא את האיזון הנאות שבין החשיבות הרוחנית, לעומת החשיבות של הקשור בגשמיות כמעשים, שהם כולם תיקונים של חכמינו ושל המקובלים, שנועדו לאפשר לנו להכיר את השרש שממנו נבענו, לכדי תפיסת המציאות של העולם הזה, הגשמי. וצום, המתבצע ברמת הגוף, יחד עם הכוונה הפנימית כמגמה לדעת את הקב"ה, להבין את עולמו, לחוש בקדושתו, הוא חלק מכל אותן "פעולות" שיכול יהודי לעשות, בכדי להתפתח בחייו. בכדי להתרומם מעל תחושת העולם הזה בלבד, לתחושת ההכרה והרגש הקשורה לבורא עולם

 

 

5 סיבות לצום - חיצוניות בשילוב פנימיות

1.

 שבירת לוחות הברית:

התורה, ע"פ הקבלה, זהו אותו אור הנובע מתוך הבנת המציאות הרוחנית ולכן נקראת תורה (מורה על האור). לכן גם, חקיקת לוחות הברית על לבנו, כמצוות כתיבת ספר התורה, פירושה ועניינה הם שהתורה תהא בנו בפנימיותנו ולא רק בחיצונויותנו כספר או לוחות. ושם, בלבנו, יהיה אותו "ספר",  אשר בעצם מספר מתאר ומכיל את כל אותם המצבינו הרוחניים שקיימים בעולם בני האדם. אצל היהודים, כנשמות, המבטאות את מערכת היחסים שלהן עם המימד של הרוח, ברמת האמונה של קשר עם הבורא. שהוא, הוא אותה הנקודה הקדמונית והראשונית שממנה נובע הקיום כולו וממנו אנו שואבים את חיותנו כעמו. כאותם אלו שנקראים "בנים למקום" וזכאים משום כך לקבל את תורתו, אם בחיצוניות ואם בפנימיות, אז וכיום

שבירת הלוחות, מטעם חטא העגל, זהו המצב שבו האדם או העם, מאבד אמונה ביכולת להשיג "רוחניות אמיתית" ומנסה להפוך את האלקים לגשמי ומושג עבורו. למעין "עגל", שעליו אפשר להצביע ביד, ככתוב "זהו אלקיך ישראל". ומילת "זהב", היא הביטוי של יחס האדם למציאות מתוך אגואיזם הדורש "זה - הב" (זהב). לו, "אין כוח" לשמוע על רוחניותינו וחיפושנו אחר משמעות החיים "אט אט" ויש לו כל העת דרישה למילוי כל חסרונותינו, ללא התחשבות במקור שממנו נבענו ובכבודו של ה'. ובהתאם, החטא הוא אותה פעולה של הגשמת רצוננו למילוי, על פני ההעדפה שלנו לתיקון שאמור להיות ודורש איפוק מסוים. שכן, תיקון הכוונה שבנו ממצב של  אגואיזם כ"לעצמנו", למצב של אלטרואיזם "לעצמנו, אך למען הבורא" היא העבודה הנדרשת מאיתנו, כדי להיות מתוקנים. אך היכולת להגיע לכך באופן מיידי, אינה קיימת, אלא לאחר למידת לקחים ובשלבים. וחטא העגל ושבירת הלוחות, הם המקום שבו אנו חוטאים אך לאחר מכן, כלקח חוזרים בתשובה.

היינו, שתחילה אנו חוטאים ואח"כ אנו נענשם על חטאינו ומקבלים "הסתרה" של המימד הרוחני, שמכונה, שבירת הלוחות. עם זאת, החזרה בתשובה שלאחר מכן, היא נסיוננו להאמין בה' שוב ובדרך הנכונה לפסוע בה אליו, שבזאת, נוכל להמשיך בעבודתנו הפנימית ולהעלות את משה בשנית אל ההר, שיוריד לנו את הלוחות השניים. וכל זאת כאמור, נמצא לא רק בסיפורי התורה, אלא גם ובעיקר בתוכנו, בנשמתנו. וככל שנבין כיצד להתחבר לאותו חלק שבנו, כך גם תתחיל להיראות לנו התורה בכל צורה שהיא, אם כדפים ואם בדיבור, כקדושה ועוסקת בנו ובאלוקינו

 2.

ביטול עולת התמיד:

עולת התמיד, הם הקורבנות שנשאו בבית המקדש בכל יום ויום בדרך ובצורה מסויימת. בהתאם לכך, מסבירים המקובלים, שקורבנות, הם עניין השאיפה שלנו לקרב את עצמנו לבורא. וקירוב, הוא עניין של העלאת חשיבות הרצון הרוחני על פני הרצון הטבעי שעמו נולדנו למילוי עצמנו, גם ברובדים של החומריות והגוף. ומושג עולת התמיד, הוא המצב שבו אנו יכולים כל העת להחשיב את הרצון הרוחני, על פני הרצון הגשמי ולכן, ביטול העולה, היא מדרגת שבירה שבה אבדנו את היכולת הפנימית לשלוט בחשיבות רצונתינו באופן הנכון

 3.

הובקעה חומת העיר בימי בית שני:

הרצון לרוחניות, נקרא נקודה פנימית שבלב או "עם ישראל" שבפנימיותנו, שהוא לעומת "אומות העולם" שבנו, הנמשלים לכל שאר הרצונות מלבד לרצון לרוחניות. והרצון הזה, של עם ישראל, נקרא נקודה קטנה בתוך כל הלב הגדול, כי הוא נחשב לקטן וחלש, לעומת שאר הרצונות שבנו לגשמיות. וכשאנו באים לטפח רצון זה ולהחשיבו על פני שאר רצונותינו, אנו נתקלים בהתנגדות של הגוף והשכל אשר מקשה קושיות לגבי עניינינו הרוחניים. והתנגדות, מובילה לבניית חומה סביב הדבר שעליו החלטנו שהוא קדוש וזוהי הרוחניות (בית המקדש). שבירת החומות, עניינה ביקוע ההגנות שבנינו בכדי להגן על רצוננו לרוחניות ולא זו בלבד, אלא שעתה, משהובקעו החומות, חוזרים הרצונות הקודמים לשלוט בנו והם שמגלים (שולחים לגלות) את רצונותינו לרוחניות.

 4.

שריפת התורה:

זהו המצב שבו כבר אין זכר לרוחניותנו. כביטוי לנפילה מהמדרגה העליונה של רוחניות, לחיי העולם הזה כגשמיות ותפיסת מציאות חומרית. זו, שהשכל שלנו מסרב להאמין שיש מעבר לה בצורת "רוחניות", המחוללת את החומר

 5.

הצבת צלם בהיכל:

כך עשו הגויים במקדש. ובפנימיות, זהו ביטוי של היהודי, כאדם שאבד כל קשר לרוחניות ולמה שנחשב בעיניו לקדוש ואו אז, הוא גם מתחיל מתחיל לעבוד את האגו, הנקרא צלם. היינו, שהאדם כבר מנותק מההבנה שהבורא הוא שמשגיח על הכל ומכווננו ולכן, חושב האדם שביכולתו לשלוט בעולם והוא נותן ליצריו ומאוויו לשלוט בו (לאגו), בצורות שונות, כגון מצבי רוח, הרגשות, מחשבות וכדומה. לעומת זאת, סילוק הצלם, הוא ברמה הפנימית החלטה של האדם לשים לב (להתפלל) שלא הוא השליט, אלא הוא הנשלט. הבורא, הוא ששולט