matan toraחג שבועות, המכונה גם חג מתן תורה וחג הביכורים, הוא מועד שאין לגביו תאריך כתוב בתורה, אלא שהוא נחוג כפי שמציינים הכתובים, בתום ספירת שבעת השבועות של העומר, ביום החמישים שלאחר הספירה. כך ש 49 יום ממחרת הפסח, זמן יציאת מצרים, אנו מצווים לחגוג את הזמן הידוע בעם ישראל כמעמד הר סיני. מעמד, אשר בו קיבלנו את התורה, במדבר. באירוע, שבמסגרתו חנינו תחת הר סיני כאיש אחד בלב אחד, במצב של ערבות הדדית וקשר רוחני ובזכות זאת, זכינו לאותו "ספר הוראות" של נשמתנו, מאת הבורא. היינו, שרק לאחר שעברנו את אותו מיצר של העומר הקשור בתיקוני הספירות הקבליות, יכולנו לקבל את התורה, אז וגם כמנהג, היום. שכן, ללא אותם תיקונים, לא היינו יכולים להזדקק לתורה ואף מעבר לכך, לא היינו הופכים לעם, המוכר בעולם כולו כ"עם הספר". אומה, שהם אותה עדת אנשים המקובצים יחדיו כישראלים באותה פיסת ארץ, שמבינים שחייהם תלויים אחד בשני ובכוח העליון, בלי יוצא מן הכלל. זאת אומרת, שהמעמד הזה הדגיש את אותה פשטות רוחנית שבמסגרתה אנו חיים ושמובילה אותנו מאהבת הבריות, לאהבת ה'. ממצב של "כאיש אחד בלב אחד", לגילוי של האחד. לגילוי של הבורא. וזה, כל העניין. אנושיות, אבל רוחנית. שהרי בלי עניין זה, לא היה כל הבדל בינינו כישראלים לבין שאר העמים ובכלל, גדול הסיכוי, שלא היינו שורדים בעצם כעם. כאומה ישראלית, שאלפי שנים לאחר המעמד הנ"ל, חוגגת את הזמן הזה, כמו בימים ההם, בימי המדבר.

מתן תורה, מסבירים חכמינו, הוא דבר שאינו נפסק לעולם מרגע שהוא החל. עם זאת, קבלת התורה, היא דבר מה שתלוי בנו. במקבלים. ללא ההדדיות של רצון העליון להעניק ורצון התחתון לקבל, לא יתכן מעמד של שותפות. לכן, מפרשים הכתובים במקומות מסוימים את הביטוי "עם ישראל", עם ניקוד של חיריק תחת האות עי"ן, כדי להבליט את עניין זה של קשר, בין אנשים ובין קונם. בין עם ובין אלוקים. היינו, שזהו לא סתם עם, אלא שעניינו הוא "יחד". שכן, ללא אותה תחושת אחדות שהייתה אז במדבר וללא אותה ערבות שאנו רוכשים האחד לשני כיהודים, לא היינו יכולים לשרוד כל הזמן הזה ולהמשיך ולהתקדם ליעד שאליו אמורה האנושות להגיע, כתוצאה ממאור התורה. כלומר, מאותו "תיאור" או "הסבר", שמובא בספר הקדוש הזה ומקדם אותנו, כאור באפלה, אל הפנמתנו את תפקידו של האדם בעולם, לעומת כל שאר תושבי כדור הארץ ובריותיו. ובמסגרת תפקיד זה, ישנו אי שם עתיד שמחכה לנו ושאליו אנחנו צריכים לשאוף, כיצורים רוחניים. שעתיד זה, של יכולת להגיע לפסגת מאווינו, של מילוי כל משאלותינו ומיצויינו, הוא המטרה הסופית, של כל תיקוננו. של אפשרותנו, להשיג חיים נצחיים שאינם תלויים עוד בחומר וברמת העולם הגשמי אלא שעיקרם הוא חירות והארה תמידיים. כלומר, השגת המצב שלשמו נועדה התורה, המהווה את המדריך של נשמתנו האמיתית. לא של זו שקשורה לנפשנו הפסיכולוגית, אלא של הרובד הפנימי ביותר שבחיינו. של הרובד המנטאלי, העליון, אשר בו אנו נמצאים מחוץ לבועת מודעתנו הצרה וחשים במודעות היקום כולו, כתבונה, שאליה אנו קשורים, בהסתר או בגלוי.

התורה, מסבירים הכתובים, נכפתה עלינו כהר, על גיגית. כלומר, שלמרות שבמעמד הר סיני היינו מוכנים לקבלת התורה, אך עדיין, זו יותר ניתנה, מאשר התקבלה, שכן, לא הייתה בררה בזמנו כפי שכתוב, שאם לא הייתה ניתנת התורה, "פה היה מקום קבורתכם". היינו, שכעם, כפרטים, לא היינו יכולים להחזיק מעמד ולהמשיך הלאה ללא התורה, אשר כשמה כן היא, זו היא שמורה לנו את דרכנו. היא המלמדת אותנו את הלכי נשמתנו. ללא התורה, לא היינו יוצאים ממצב הקלקול של זמן ספירת העומר, למצב התיקון של מעמד הר סיני. ובנושא זה, מסבירה הקבלה, שבפנימיות האדם, בלבו, על אף שהוא שואף לטוב ולרוחניות, עליו לגלות שהוא לא יכול להשיג את המצב המואר בעצמו, אלא על ידי סיוע. וסיוע זה, של מאור החודר ללב האדם, שהוא המאור הקרוי "תורה", חייב להתקבל באדם בכדי שיוכל לצאת מטומאתו ולהשיג את יעדו. היינו, שמעבר לעניין ההיסטורי והממלכתי, הכתוב פונה בעיקר ללבו של האדם באשר הוא, אז וכיום. זאת אומרת, שבימים ההם, כעם במדבר, הבינו האנשים את חובת קבלת התורה ובדומה לכך, גם בימינו אנו, האדם הפוסע בשביל הרוחני, מגלה בשלב כלשהו שהוא חייב עזרה. שהוא חייב דבר מה שיוציאו מתחום הקלקול מפני שבכוחותיו עצמו, האדם לא יכול לתקן את עצמו. הדבר היחיד שאנו יכולים לעשות, הוא רק להכיר במצבנו. ומתוך הכרת המצב, אנו יכולים לפנות לתיקון, הנובע מהכרת קיומנו הרע. מתוך הבנת חוסר האיזון בינינו כבני אדם ומול הבורא. ורק מכאן, מהבנה של השלילי, מגיע חיסרון נכון לאור. לתורה, שמורה על דרך התיקון ויצוב האיזון בינינו כבני אדם, כנגד בוראנו, נותן התורה. אותו ספר שלכאורה עוסק בקיומנו כעם, אך על פי הקבלה, ספר זה, אינו עוסק בדבר הקשור בגשמיות, היסטוריה, או ספרות, אלא בפנימיותנו וצרכנו להשגת האמת בחיים. האמת, הרוחנית.