ארבעת הבנים שבהגדה של פסח - על פי הפנימיות והקבלה

4banimכנגד 4 בנים דיברה התורה. כך כתוב. תחילה החכם, שמקורו בספר דברים פרק ו' פסוק כ', שנולד בעקבות הפסוק "כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות והחוקים והמשפטים" שבזכותו, אנו יודעים מהי שאלת האדם, הבן, שרוצה ללכת בדרך התורה בחוכמה אך תוהה עליה ועל פשרה בכדי לדעת כיצד לנהוג בה. ובתשובה, ש"אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן", הוא לומד כיצד לשקול את הדברים בהתאם לקורבן שהיו מקריבים בבית המקדש, שלאחר חורבנו, אין מקריבים עוד ולכן, לא מפטירין. היינו, שאין אוכלים קינוח לאחר אכילת הבשר, לציון העונג וגדלות המצב. רשע, שמקורו בפסוק "והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם", שמות י"ב כ"ו, טוען לעומת החכם שיש לו עבודה משלו ואין לו צורך בזולת, היינו בעבודת הכלל. שהרי כתוב, שעיקר חטאו הוא הכפירה בדרך הכלל שעושים עבודה ומאמץ. לרשע כתוב, "הקהה את שינו" ע"י האמירה "בעבור זה עשה לי ה' בצאתי ממצרים" לי ולא לו. אילו היה שם לא היה נגאל. ממשיכה התורה בתם, בפסוק מספר שמות י"ג י"ד, "והיה כי ישאלך בנך לאמר מה זאת, שמקבל את המענה כי "בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים" ולבסוף זה שאינו יודע לשאול. אותו אחד שאין בו את יכולת השאלה ואולי אף אין בו שום חסרון המוליד שאלה ולכן, צריך לסייעו, "ואת פתח לו". עליו נאמר "והגדת לבנך", שמות י"ג ח', שבו מסתכמת מצוות הפסח וסיפור הבנים אשר מתמצה בהעברת דברי ההגדה ונס יציאת מצרים הלאה.

לגבי כל אחד ואחד מהבנים, מסבירה חכמת היהדות בפנימיותה, מעבר להיותו כסוג של טיפוס חיצוני וכאדם בשר ודם, יהיה נכון לקחת את הדברים דווקא פנימה ולא החוצה. היינו, שלא זו בלבד שאנו מוצאים בכלל הציבור את כל הטיפוסים הנ"ל ואף מידות שונות של עירוב ביניהם, כך גם אנו יכולים לגלות כיצד רומזת לנו ההגדה על מצב פנימי ברוחניותנו ובכך, אנו יכולים לדרוש מן הכתוב את הבנת הדברים, בתוכנו. שהרי החכם, הרשע, התם וזה שאינו יודע לשאול, נמצאים כדמות המייצגת את האדם ההולך בדרך הרוחנית ואת השאלות והטענות שהוא שומע מפי הרצון לקבל שלו, האגואיסטי. היינו, שאלו הם 4 סוגי מצבים שמתייחדים בכך שהם קיימים באדם אחד שמגלה את מורכבות נפשו ובזאת, יכול להתקדם למטרתו האלוקית ולענות כראוי לכל קושיה ושאלה. ועניין זה של הדילמות הפנימיות שיש באדם הרוחני, מתואר על פי החכמים כאמור כעניין שאותו אנו חשים כאותה התנגדות של השכל ושל הגוף הגשמי לדרכנו, בלא שהוא יוכל לדעת לשם מה נועדה מטרה זו, ולהשתתף בה. היינו, ש אם היינו הולכים בדרך הרוחנית מלכתחילה ללא שאלות וקשיים, אזי אפשר כבר היה להגיד שאנו "מצויים ברוחניות". עם זאת, כיוון שהמדובר על תהליך מורכב ומפורט לפרטי פרטים בתפיסת מציאות האדם, הוא מוצא עצמו לא פעם נתקל בסתירות ובעיות. בקושי, להמשיך ולצעוד מבלי לדעת מדוע ולשם מה. ולכל "מדוע" ו "לשם מה", יש תשובה בפני עצמה, בהתאם לגיוון מצבינו. יש תשובה לחכם, לרשע, לתם ובעיקר תשובה, לזה שאינו יודע לשאול שמביא את ה"והגדת".

חסד, גבורה, תפארת ומלכות, הן הספירות המקבילות לכל בן ובן. וכשם התכונה שמייצגת כל ספירה וספירה, כך גם הבנים, שהם התוצאות ממעשינו וממאמצינו הרוחניים. חסד, הוא החכם, שכן, הוא כבר מבין את הדרך הנקראת "חסדים". כך שבדרך זו, האדם כבר חכם דיו ולמוד ניסיון, שלא לדרוש את גילוי הבורא במציאותו סתם כך, לשם ההנאה האגואיסטית, אלא שיש להכין תחילה כלי למטרה זו. והכנת הכלי, היא הקרויה תיקון בקבלה, שבאמצעותו מתאפשרת לנו ההתנגדות להנאה ישירה ובזאת, שיתוף הבורא בהנאתנו. לחכם נאמר, שישאר במצב של קטנות, היינו, שיבין שכדי להגיע לשלם, יש לצעוד בדרך החסדים ולשם כך, ניתנו לנו המצוות ושאר כינויי הפעולות. הרשע, הוא אותו חלק שבנו, שבניגוד לחכם שבנו הרואה את התועלת, הוא, לא רואה את התועלת וכופר הן בפעולת החסדים והן בהסכמת הכלל ללכת בדרכי האמונה. כלומר, שהרשע, דורש את הדברים בשכליות. הוא, דורש את המילוי בלא הכנה מוקדמת של הכלי על ידי תיקון ובזאת, טוען לדרך אחרת שהיא המכונה דרך יסורים. לרשע שבנו, שנהנה לשווא מבלי שיתוף החלק הרוחני שבנו, צריך לגרום לחוסר טעם בכך. מלשון "הקהה". היינו, שיחוש בשיניו ולא יוכל להתרכז בהנאת החטא שכן, זו תביא לעוד חטא ולמפלתו כאדם. עם זאת, כיוון שעדיין מדובר בחלק שבנו שדורש התקדמות בעבודה, יש להסביר לו שדרך זו, לא מביאה לגאולה ולכן "לא היה נגאל". הרשע, המקביל לספירת גבורה, נדרש להתעלות מעל טענות הגוף והשכל הגשמי והחומרי ולהמשיך בדרך שנקראת "מעל הדעת" ולכן אפשר להגיד שתשובה שאדם צריך לתת לרע שבתוכו, היא בעצם מכה.

התם, המקביל לספירת התפארת, נרמז לנו בילדותנו לא פעם כאדם עילג, טיפש אולי או סתם אדם תמים ופתי אך האמת, שמדובר בגישה נעלה ביותר לדרך הרוחנית. שכן, גישת התם, הדוחה את הטוב ואת הרע, באה ומציגה את אופן התייחסותנו לבורא כפי שהתם יעשה זאת. היינו, שבעיניו אין כאן שאלת טוב או רע, אלא יש כאן שאלת שליטה ולכן, תחת איזו שליטה לכוף עצמו. שהרי נאמר לו לתם שכדאי לו לנהוג לפי שאלת הבעלות על העולם וזו, מצויה אצל הבורא. אצל האל, שבחוזק יד משנה את סדרי הטבע ומכאן, שאין לשאול על הטוב והרע אלא על האיחוד ביניהם בשאלה מי הוא נותן הטוב והרע בעולם. לפני מי צריך לתת דין וחשבון. והתם, שמקבל את התשובה על השאלה "מה זאת", מבין שעליו לנהוג בדרך זו של תמים, כמו משה רבנו. היינו, שכך עלינו לנהוג בדרך זו ולהתקדם למדרגתנו הבאה, שלא פעם היא סתומה. כלומר, שמדרגה זו, חשוכה ולא ברור לנו מה החסרון שלה לעומת היתרון שיש למלאה. זו, מדרגתו של מי שאינו יודע לשאול, המקביל לספירת המלכות, אשר מייצגת את כלל הנשמות ומאמציהן לגאולה. למרות זאת, לא פעם, הנשמות, כלומר אנחנו כבני אדם המתפללים לרוחניות, לא יודעים למה להתפלל ואין לנו מושג מדבר מלבד כך שאנו רוצים. פשוט רוצים. אנו רוצים לצאת משליטת החוומר, לעבור לשליטת הרוח אך אין בנו עדיין התרקמות מלאה של חסרון לרוחניות ומצד שני, אנו כבר לא נמשכים לחומריות. ומכאן, עולה תפלה ולכן לו, לבן הזה, צריך לפתוח, ולהגיד לו. להגיד לה, למלכות שבתוכנו. זו, שאינה יודעת כיצד "לשאול", שנופל גם על לשון "השאלה", כך שבעצם, אין לנו בסופו של דבר שום הבנה וידע כיצד לקבל כלים רוחניים מהבורא. כיצד לשאול אותם ממנו. או אז, כפי שכתוב שצריך לפתוח חוד של מחט והרוחניות כבר תכנס ותרחיב חסרון זה לאמיתותו הראויה וכך, מקבל הבן האחרון, את הדברים כמציאות. "פתח לו", שהוא מה שהבן מקבל כ"סוד", ולא כשמיעה סתמית, אלא כתפיסת עולם. כגישה, שלאחר כל המאמצים והניסיונות, באה הישועה למי ששומע את ההגדה שבתוכו, כל השנה ובעיקר בפסח. הגדה, המספרת לנו כיצד לצאת מעבדות האגו והחומריות, לחירות הרוח והאלוקות.