מסימני חג הפסח וההגדה על פי הקבלה

 

pesach4קדש ורחץ - 

זה הדבר הראשון שמוטל עלינו. להתקדש ואז, רחץ. כלומר, כאשר אנו באים אל תוך ליל הסדר, עלינו לנטוש את כלי הטומאה שלנו הקרויים "רצון לקבל על מנת לקבל" ולהבדיל את הכוונה הבזויה והאגואיסטית, בכוונה על מנת להשפיע. היינו, לבוא עם כלים קדושים ולרחצם משאריות הדבקות בהם אשר קשורות למצבו הקודם. מצבו הטמא. וההבדל בין קדושה לטומאה, בוא במה שמקרבנו לרוחניות ועבודת ה' האמיתית ובמה שמרחיקנו מדרך זו, המכונה דרך תורה ואמת. ובכדי להשיג מצב זה של קדושה, אין צורך בדבר מלבד הכרת גודל הרע ששולט בנו ומכאן, לשנאו. כלומר, להפנים ולהבין שסיבת הסבל בחיים, היא אינה מקרית, אלא מטרתית שכן, מקורה בטבע התבוני שמכווננו לאותו רצון בשל של יציאה מן הסבל. יציאה ממצרים. מאותם כלים של עבדות האגו שסוגר אותנו בתוכו בתחום הרצון לקבל בעולם הזה בלבד, הגשמי. החומרי. זה, שמשעבד אותנו לעבוד את רצונות גופנו בלבד, בלא לדעת את טעם החיים הרוחני. האמיתי. טעם, שעליו אומרים הכתובים "טעמו וראו כי טוב ה'".

 

כרפס - 

הוא מעורר התאבון. לשם כך אוכלים כרפס. או ליתר דיוק, אכילת הירק הנ"ל, שבערכו הגימטרי, מקביל לאותיות מנצפ"ך (280), שהן האותיות הסופיות שבאל"ף - בי"ת העברי, באה לבטא את כל אותם כלים שמרגישים בחסרון, כמו האותיות הסופיות. אותיות, המצביעות על חמשת המלכויות שבספירות כך שמתוך אכילת הירק, הכרפס, אנו ממשיכים מתוך בחירתנו אנו את הריק במשמעות, בכדי להכניס לתוכנו את אור מילוי החיים הרוחניים. אור, שאינו יכול לחדור לתוכנו ללא חסרון ורצון מצידנו באופן עצמאי, כפי שאדם שאינו רעב, לא יכול להכניס לפיו דברי מאכל, כפי שכתוב ש "אין אור בלי כלי". היינו, שאין הרגשת התענוג, ללא ההשתוקקות אליו, שבאה מתוך סבל מסוים שבעולמנו מוכר כרעב, צמא וכו.

יחץ - 

עתה, משנתעוררו באדם חסרונות שבאמצעותם הוא יכול ליהנות מן הקדושה, עליו לעשות מחיצה בין הכוונות הפנימיות שבו, על מנת שלא ליפול לכדי רשת הס"א. כלומר, לא לטעות ולעשות מהרוחניות שלו, גשמיות. שכן, הכלים הגשמיים שלנו, שבהם השכל שלנו רוצה לחשב, להבין ולדעת מה השכר שהוא מקבל עבור מאמציו, הם הכוח השולט הטבעי שעמו נולדנו. לעומת זאת, מרגע שהבשלנו והתעוררנו לכדי נאורות רוחנית, של הבדלה בין כוונה על מנת לקבל לעומת כוונה על מנת להשפיע, עלינו לערוך בירור המוביל למחיצה. לכך, שנהיה בטוחים במעשינו ובכך שמטרתנו, היא לשתף את ה' במציאותנו. היינו, לגרום לו נחת רוח ולהתקרב עד כמה שאפשר למצב שבו הנאתנו, תלויה אך ורק בכך שהבורא, נהנה מהנאתנו. מאותה הנאה, שהוא נתן לנו בעצמו. ואנחנו, צריכים אם כן, להמנע משימוש בתענוג באופן של כלי הדעת שהם הרצון לקבל ולהפנות את תשומת לבנו ומהותנו, אליו. לאל. כלומר, להרגשת המילוי מתוך הקשר הרוחני ולא מהרגשת ההנאה דעולם הזה.

מגיד - 

סימן המצביע על הפה שלנו. או ליתר דיוק, על מה שמכונה בשפת הקבלה "מסך". אותו איבר רוחני שבאמצעותו, אנו חשים בקשר עם הבורא. היינו, טועמים ומחליטים כיצד להתייחס לאותו טעם עליון שרוצה לחדור לתוכנו ומכאן, אנו נוקטים בפעולת החישוב הרוחנית. פעולת המסך, המגיד. זה שמספר על הגילויים שלו בדבר טעמי האורות שחדרו לתוכו ובעקבותיהם, הוא קורא בשמות למי שהעניק לו אותם. היינו, למקור הבריאה.

הא לחמא ענייה - 

זוהי המצה. אותו לחם עוני שבו היינו מצויים עם יציאתנו את מצרים. ולחם זה, המרמז על הבריחה שעשינו מתוך הרצון לקבל, אל תוך עולם ההשפעה, האמונה והאלוקות, הוא הסימן להיחפזות ולפזיזות לצאת. להמלט, לפני שהלחם מספיק לתפוח כראוי ולהפוך ללחם אמיתי, טעים ומזין. וההבדל בין מצה ללחם, היא כפי שנאמר בסימנים רבים אחרים, הוא בין הכוונה הזדונית לכוונה הטהורה. עם זאת, יש להבין שמטרת הבריאה היא אכן לחם טוב ולא מצה, אך הלחם הטוב נחשב לדבר מה שאנו לא יכולים לקבל סתם כך. היינו, שרוחניות אמיתית, טובה וגדולה המכונה "אור חוכמה", היא דבר מה שעלינו להשיג את הכלים בכדי לקבלה כך שאור זה, לא יפול לתוך הרצון לקבל ובכך, תתקלקלנה כוונתנו. ולכן, אנו צריכים לזכור את לחם העוני, את הלחץ והמצוקה שדחפו אותנו לצאת מן הרע, גם אם אנו רעבים ללחם. גם אם אנו נמשכים עדיין איכשהו לאותם מילויים שברצון לקבל. עלינו לזכור, בהא לחמא עניה, שזוהי אשליה של טוב שכן, בניתוק מן הרוחניות, סבלנו. בעולם הזה, החומרי, הגשמי והגופני, היה לנו רע. ולכן, אל לנו להאמין לפיתוי של זכרון מן הטוב המעומעם, אלא להפנים היטב שעד כדי כך מהרנו לצאת, ואפילו רגע לא חיכינו. פשוט ברחנו, נמלטנו, כעניים, מתוך עולם הסופיות והעבדות, לעולם החירות הנצחית.

די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים - 

עלינו, לנהוג כאבותינו, שהם השורשים שמהם השתלשלנו ולכן, חוק מחייב הוא במציאות שהענף, רוצה להדמות לשורשו. ולכן, עלינו לעשות כמנהג האבות ולאכול את מה שהם אכלו, כלומר, "לחשוב" כמוהם. להיות דומים להם. ומה שהם עשו במצב הגלות, כך עלינו לעשות. דהיינו לנהוג לפי הסימנים הבאים שבהגדה.

כל דכפין ייתי וייכול - 

כלומר, שכל אחד ואפילו מי שערל, יכול לבוא ולהשתתף בסעודת הפסח אך בתנאי שימלא אחר התנאי הבא.

כל דצריך ייתי ויפסח - 

רק אם הרוחניות הפכה אצל האדם לצורך והיא אינה בבחינת מהפה ולחוץ, אז האדם צריך לפסוח על הרצון לקבל שלו ולמסור עצמו לסעודה ורק לאלו, הסעודה ערוכה. ומי שעדיין יכול לחיות בתחום הרצון לקבל והרוחניות אצלו היא בגדר תוספות, אינו נחשב "כל" ואינו מוזמן לסעודה.