"מתחילה, עובדי עבודה זרה היו אבותינו"

בטרם שאנו באים לכדי שאלת משמעות החיים ותכליתם, אנו עוסקים בחומריות העולם הזה וסבלנו בו. והאדם, בא לכדי שאלה זו לבסוף על פשר החיים, מתוך חוסר השגת האושר בתחום העולם הזה, הגשמי. כלומר, מתחילה, אנו עובדי עבודה זרה, שבה אנו כל העת משועבדים לרצונות גופנו ולאמונות כאלו ואחרות וגישתנו אל שאלת האושר בחיים נובעת מחיפוש עצמי בעולם הזה וענייניו. וכאשר האדם כבר מפותח דיו, הוא מתחיל לחוש כיצד הוא יותר ויותר ממש עבד של אינספור רצונותיו, וזאת במקום להבין את ה"למה?" ולשם מה נועד המסע כולו. וכאשר האדם שואל מה הטעם בחיים ברמה זו, של איכות, הרי שע"פ הקבלה, התעוררה בו הנקודה הפנימית שבלב, הנקראת בהגדה: "ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו". ו"המקום", או הבורא, מסבירה הקבלה, הוא מציאות שמשמעה תפיסת אחדות כל פרטי היקום לכדי שלם, הגדול יותר מסך כל חלקיו. במאמר "אין עוד מלבדו", מסביר בעל הסולם שהאל, הוא מציאות תבונית שהאדם צריך להתכוונן כלפיה ועל ידי כך, לחוש במציאות הבורא כדבר היחיד שקיים. ובכדי להכיר במציאות זו, יש להתנהל באיזון מול החוקים הנובעים ממנה ומובילים לגילוי זה של השלם. חוסר ההכרה במציאות שכזו, הנקראת רוחנית, הוא לפי חכמי ההגדה והקבלה, נחשב לעבודה זרה. והסבל הנובע מעבודה זו, מורגש באלו האנשים שכבר התפתחו כאמור, כריחוק מאותו עתיד של אושר שכל אחד מצייר לעצמו בהרגשתו האישית. כלומר, אנו באים לכדי שאלת משמעות החיים מתוך הקושי האישי שלנו ומתוך תחושת הסבל הזו, המורגשת בנו בסופו של דבר בחיי היומיום. ואנו נחשפים לכיוון שאליו לוקח אותנו הבורא בתהליך שתחילתו על פי המקובלים, הוא ההפך מגילוי מציאות ה'. בתחילה, האדם עובד את עצמו, את רצונותיו ואת האגואיזם שלו ומתוך כך, הוא מתחיל לגלות ריקנות על אף כל השגיו. עם הזמן, הוא חש שחייו הם סוג של "עבודה", שבה הוא נתון לכדי מרותו של הרצון לקבל הנאה שבכל אחד ואחד ולכן, מרגע שהתעורר בנו הרצון המכונה "נקודה שבלב", מצבנו הקודם נקרא אבותינו. מפני שאותה נקודה, הנחשבת לרצון רוחני, חדש, מתחילה במידת מה להוביל אותנו במגמה להכרת מציאות הבורא, בהתאם לתהליך הרוחני שלנו.

"וירעו אותנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה"

 

מצרים, מלשון צר וצרה, בא ללמדנו על הדרך שעלינו לעבור ושאותה אנו עוברים ממילא, בגילוי עד כמה כמה אנו משועבדים להנאות חיים רגעיות וחולפות ונלחמים בריקנות המאיימת עלינו מעצם סופיותנו. ובכדי שתחול באדם התפתחות, עליו להבחין בכך שהוא שרוי במעין בועה משל עצמו, סגור במערכת הרצונות לקבלת הנאה הנקראים ארץ מצריים. ומילת ארץ, היא מלשון "רצון", היינו, רצון צר ומצר המצוי באדם ושממנו הוא שואף לצאת. עם זאת, במרדף הבלתי פוסק למילוי בתענוג והשגת הנאה בחיינו, אנו מוצאים את עצמנו בונים "ערי מסכנות" לפרעה. כלומר, אנו בונים לעצמנו זהות, רוכשים הון ומנסים לחיות באושר, אך מגלים שהתוצר הוא תחושת מסכנות. תחושת סבל. אנו חיים את זמננו בחוסר סיפוק אמיתי ובסופו של דבר מסיימים את חיינו בדומה לכל חיה אחרת אם התעשרנו או לא ואם התפרסמנו או לא. אדם מסכן, הוא זה שמסיים את חייו בלי להבין לשם מה הוא חי אותם ולכן הוא חש במצב של "ערי מסכנות". ומפני שהאדם שרוי תמיד בתוך מציאות עצמו ונשלט על ידי רצונותיו, נקראת קליפה זו שבאדם בשם "פרעה", מלשון הפרעה, שהיא זו שמפריעה לאדם ומונעת ממנו לגלות את המימד הרוחני.

"רשע מה הוא אומר: מה העבודה הזאת לכם"?

חכמת הקבלה, הנקראת גם חכמת האמת, מסבירה כאמור את המצבים העוברים על האדם הצועד בדרך הרוחנית באמצעותה. והמקובלים, המפרשים את כל כתבי הקודש בהתאם למצבים הפנימיים השונים שהאדם מרגיש בהולכו בדרך זו, מסבירים: כאשר האדם מתחיל להכניס את גורם האל לחייו, מתחילות לצוץ בו השאלות "מי ומה?". ושאלות אלו מצד פרעה בפסוק "מי ה' אשר אשמע בקולו?" ומצד הרשע בשאלת "מה העבודה הזאת לכם?", הן גילוי המצבים הפנימיים שבנו, המתנגדים שנפנה לדרך המסע הרוחני. הרצון לקבל הנאה מסבירה הקבלה, הוא חומר הבריאה. והבורא, שתכונתו הפוכה לתכונת הנברא, שכן תכונתו היא רצון לתת ולהשפיע, מורגש בנו כרעיון שאליו גופנו מתנגד. הגוף, המבין את דרך מילוי הרצונות החומריים, הבהמיים ואף השכליים, מתעורר בנו לשאלות "מי ומה", רק כשאנו מתחילים ללכת בדרך הנכונה, היינו, באמצעות חכמת האמת. שכן, לפי עיקרון הרצון לקבל הנאה המוטבע בבריות, אין אנו יכולים לבצע פעולה ללא הבנת השכר שבסופה. ובאמת, מציאות ה', הנקראת הרגשת מציאות רוחנית, לא מובנת לאדם ההולך בחיפוש אחר האמת וקישורה לבורא עולם. ומה עוד, שהאל נתפס באדם כמושג הקשור לדת העולם הזה, החומרי - ולחילוני, נראית דרך הדת כזרה ולכן קל וחומר, הוא אינו רואה את הטעם והשכר של קיום מצוות לדוגמא. וכאן יש לחזור ולהבין, שאין הקבלה עוסקת בכך כלל, אלא כל כתביה, הם תיאור של הרמה הפנימית יותר. ובהתאם, גילוי שאלת הרשע ושאלת פרעה מתגלות בכל אחד ואחד בהתאם למי שהוא. מי שכבר דתי יתנגד ללימוד דרך האמת שכן, היא אינה נוגעת כלל במצוות העולם הזה, ומי שחילוני יתנגד לדרך האמת כיוון שהמושג "בורא", כבר מורגש בו כקשור בדת. והבורא, המתואר בכתבי הקבלה כ"תפיסת מציאות" של מימד רוחני כהויה שלמה, לא מורגש בנו כך או אחרת, כשכר הולם בכדי שנעשה שינוי בחיינו ובתפיסתנו הנוכחית. הרשע שבנו, הוא התעוררות של שאלת ה"מה?", כתירוץ שלא ללכת בדרך זו. לעומתה, שאלת ה"מי" של פרעה, היא על השליטה בין חומר ורוח, כלומר, בין הרצון האישי והאגואיזם שלנו, לבין שליטת הבורא בחיינו כגילוי מציאות החיים הרוחנית והנאורה. "מי ה' אשר אשמע בקולו?", הוא המצב המורגש בנו כהתנגדות להכנסת התובנה של "אין עוד מלבדו".

 

פסח, משה, המכות וקערת הסעודה, יציאת מצרים - סיכום

התורה כולה, המפורשת בתורת הסוד, היינו חכמת הקבלה, מתארת את סך כל המצבים שעובר האדם בתהליך הרוחני שלו בשפתה. ההגדה בהתאם לכך, היא דרכם של בעלי ההשגה הרוחנית להסביר לנו את התהליך שעובר עלינו כבני אדם וכישראלים בעיקר, אז וכיום. וכאמור, חיינו בתחילתם הם גדילה והתפתחות של רצונות מהבסיסיים ביותר אל היותר עליונים. אנו צומחים מרצון להשרדות, לרצון לכסף המוביל לרצונות בכבוד, הכרה, פרסום ושליטה אך מעל כולם, ניצב הרצון להבין מה הטעם בחיים. היינו, הרצון לצאת מתוך הרגשת חוסר המשמעות, למימד של רוחניות וגילוי האושר. וככל שאנו מנסים להשיג את אושרנו בסיפוק הרצונות הנ"ל, אנו מגלים שכך או אחרת נעזוב את העולם בגפנו ובגופנו לתמיד, על אף הרגשת הצלחתנו המדומה. ואותה התעוררות שבסופו של דבר מניעה אותנו לכדי התמודדות מול שאלת משמעות החיים, היא שנקראת משה. זו אותה היכולת הפנימית שבנו שמעזה לפנות לכל שאר רצונותינו כאוסף המכונה "עם" ואף לדרוש מהפרעה שבנו לשחררם. היינו, משה, הוא זה שמוליך אותנו בדרך חכמת האמת בגילוי פשר החיים, למרות הקושי של שליטת האגו והרצונות החומריים והגופניים. ותכונה זו שבאדם, הנובעת מתוך כך שהאדם בנוי מרצונות רבים, שחלקם זכים יותר וחלקם גסים יותר, היא אותה נקודה שמסוגלת לצאת מקבעון מחשבתי ולהשיל את המנעולים מעל ההרגלים שלנו. כפי שמשה התבקש בפסוק "של נעליך מעל רגליך", לכדי תפיסת מחשבה נאורה של מציאות רוחנית. וכך, בהסירנו את הקבעון המחשבתי וע"י התייחסותנו לנקודה הפנימית שבלב, נתחיל לחוש במצבים השונים העוברים עלינו בדרך הרוחנית, שמוזכרים בפסח ובסיפור יציאת מצרים. ובדרך זו, הנקראת "הליכה על דרך האמת", מתבקש האדם לגלות מציאות ממשית של רוחניות, אשר בה הוא חש את זהותו העצמית כ"נשמה", המאוחדת עם המציאות כולה ולכן, שרויה בהרגשת מציאות אלוקית. ומטרה זו, מוסברת היטב בחכמת הקבלה כתפיסת מציאות תכונותיו של הבורא בפסוק "מה הוא חנון אף אתה חנון, מה הוא רחום אף אתה רחום". כלומר, התייחסות מתוך מגמה של חמלה והרגש הזולת בדומה לדרך ההתיחסות של הבורא לנברא, הן הדרך של האדם לגילוי האל. שכן, גילוי של כל מציאות שהיא, הוא גילוי של תכונותיה, או נכון יותר של תגובתנו אל המציאות בהתאם לצורת פרשנותנו. כך למשל המציאות הויזואלית, היא תוצר של תגובת העין בהתאם למבנה המגדיר אותה ככזו, לאור. ותפיסתנו את החומר, היא רק עדות לגודלו המוגבל של הרצון לקבל שלנו. ולכן, בכדי לגלות את הבורא עלינו להכשיר כלים לקליטת תכונותיו, היינו, להתנהל לפי חוקיות זו, כלפי זולתנו, מתוך שאיפה לגילוי המציאות הרוחנית. ובבואנו לעבודה זו כאמור, תורגש בנו לפתע מציאות העולם הזה ככזו שדורשת מאיתנו להתגבר עליה. ואם אנו בשלים מספיק, נחוש אט אט כיצד הבורא הופך בנו מדבר מה נסתר, לדבר מעט יותר גלוי. הוא זה שיסייע לנו להתגבר על רצונותינו השונים ולהתרכז רק בו. הוא ילך כפי שכתוב, יחד עם המשה שבנו אל פרעה שבנו. לנו, אין מה לחשוש כי ממילא הבורא הוא זה שברא את זה ואת זה, הנקראים ימין לעומת שמאל בקבלה. וככל שנבחר ברצון להשגה רוחנית, על פני רצון להנאה חולפת בתחום העולם הזה, כך הטבע הרוחני יסייע לנו באמצעות "מכות", להגיע אל המטרה. ובסופן של המכות, שהן האבחנות השונות שבאדם בקשר עם הבורא הנסתר ממנו, מגיעה ישועת ה'. ובמצב זה, האדם עובר להשגה רוחנית שפירושה הריגת הכוונה למילוי הרצונות בחיי העולם הזה בלבד הנקרא יצר הרע, שכוונה זו גם מכונה בכור, רצון ראשוני וגדול. עם זאת, האדם רוכש על פני מדרגה זו קשר עם הבורא, אשר פוסח על דלתות היהודים שהדם של דלתותיהן, הוא כינוי להשגת אור הנפש, מבין חמישה אורות המכונים בקבלה בשמות: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. וחמשת האורות הללו, הם הממלאים את הרצון לקבל המתוקן שבאדם, הנקרא כלי, שבדרגתו הנמוכה ביותר משיג את האור המכונה אור הנפש, היינו דומם. וחמשת הכלים הם גם עשר הספירות, שהן מעין צורת הקשר שמשיג הנברא עם הבורא והמסומלים בקערת הפסח ומאכליה והן גם לעומת עשרת המכות. וכשהאדם עובר ממציאות העולם הזה, לתפיסה כוללת של המערכת, הנקראת רוחנית, הוא חש במציאות ה', שמוציאנו מתוך הרצון לקבל לעצמנו, היינו מתוך מצריים, מתוך החומר של תפיסת האגואיזם בעולם הזה, הסופי והנטול משמעות, אל מימד של גילוי פנימי של ארץ זבת חלב ודבש