hashoa4"לפני אכילת חמץ יאמר בכונת הלב: אבינו שבשמים, הנה גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך ולחוג את חג הפסח באכילת מצה ובשמירת איסור חמץ, אך על זאת דאבה לבנו שהשעבוד מעכב אותנו, ואנחנו נמצאים בסכנת נפשות. הננו מוכנים ומזומנים לקיים מצותך וחי בהם ולהיזהר מאזהרתך השמר לך ושמור נפשך מאוד'. על כן תפילתנו לך, שתחיינו ותקיימנו ותגאלנו במהרה לשמור חוקיך ולעשות רצונך ולעבדך בלבב שלם אמן ולא שימות בהם" 

זו, התפלה שאותה כתב הרב יששכר ברנרד דוידס בברגן-בלזן בחג הפסח 1944 ושנשאו יושבי הגטו בטרם שאכלו חמץ, בחג המצות. הרב, היה כמובן הראשון לשמש דוגמא וביראת קודש, הכניס חתיכת פת לחם לפיו שכן, לא הייתה אפשרות להשיג מצה ובוודאי שלא היה ניתן לשמור במשך שבוע שלם את החג. שהרי פת הלחם, היא ההצלה היחידה שעוד נותרה להם, לאחינו. אך עם כל זאת, אפילו במקום התופת הנוראי ובזמן שבו הגהינום היה עלי אדמות, העביר הרב ז"ל בתפלתו את המסר, עד כמה שאין מעשה אחד ביקום כולו, כולל "עבירה" כביכול, שאינו קשור לדבר אחד: לאלוקות. לרוחניות. לקדושה. היינו, שללא התחשבות בפן הרוחני של החיים, אפילו במצב הכי גרוע שיש לאדם, הרי שאין חיות ומשמעות אמיתיים, לתענוג כמו גם לסבל, ללא ה"דבר הזה", הרוחני. הפנימי.

שכן, גם אם אנחנו נמצאים בשגשוג או בגולה חס ושלום או אף אם אנו בארץ ישראל או תחת צוררים לאורכה של ההיסטוריה, תמיד היה ויש משהו, שמחזיק אותנו מעל הכל. משהו פנימי, שעוד הרבה לפני שנתחיל לכנותו במושגי הקודש המוכרים לנו מעולם הדת, הוא מורגש אצלנו פשוט כמעין נקודת האמת. זה ה"אני" שלנו. זה אותו מן חלק נפשי שמכיל במהותו את התחושה של הנשמה שבנו. של מה שאינו כלוא בגוף, בסבלו וביסוריו. ובזכות פנימיות זו שגורמת לנו לתחושת זהות עמוקה, עמדנו איתן בכל מצב ומצב לאורך השנים, החל מתקופת היותנו  עם תנכי ועד לימינו. ימים, שבהם אנו דומים לעם ככל העמים. עם מודרני, חכם, משגשג כך או אחרת ובעצם, אנו עדיין פה בעיקר בעקבות  הדבר הזה, שאפשר לקרוא לו גם בלי להתבייש "אמונה". אלקים. אמונה באלקים. שהרי לולא זה, כמו שזה נראה על פניו, לא היינו כיום אמורים להמשיך ולהתקיים בכלל ובטח שלא כעם. לא כקבוצה מאוחדת של אנשים שמדברים באותה השפה, שנמצאים באותו מרחב קטן של הארץ שלנו ויותר מכך. אנו ממשיכים לקיים את כל אותה המסורת, ששימרה אותנו אז, כמו היום. כלומר, שזו נשתמרה יחד איתנו במשך אלפי שנים וסוף סוף כאן, כנגד כל הסיכויים, אנחנו חיים ומצליחים ובוחרים לעצמנו "כיצד" ו"איך" ואנו לא משועבדים לפקודות הרשעים. היינו, שלמרות שהיה לנו רע עד מאוד והיינו באינספור מצבים בלתי אפשריים ועל סף הכחדות, בסופו של דבר שרדנו, ניצלנו והגענו לפסגות. עברנו מעבדות, לחירות, פעם אחר פעם ובעיקר בפעם ההיא, הנוספת, שאחרי השואה. זו, שהביאה לכך שאנו כיום פה, בארץ. בארץ ישראל. מרחב, בו אנו סוף סוף חופשיים ויכולים לקיים את כל אותם חגים שנשללו מאיתנו, להחליט לעצמנו על כל דבר ואנו עצמאים  בכדי לבחור לעצמנו מנהיגות וצבא הגנה, שיובילו אותנו קדימה בבטחה

ארץ ישראל, מסביר ספר הזהר, היא חלק נכבד מהמטרה שאליה אנו צריכים לשאוף כיהודים וכישראלים. עם זאת, לא ניתן להפריד את הארץ מכל הקשור בתורה, בקב"ה ובעם ישראל שכן, כל זה הוא דבר אחד. אף כתוב ש "קב"ה, ישראל ואורייתה (התורה) חד הוא", ללמדנו, שאנו קשורים בעבותות אל עברנו המפואר ולפנימיותנו ומהותנו היהודית, נרצה או לא. ובכדי ללמדנו ולהוכיחנו שכך הוא הדבר, אף התגלמה לה ההיסטוריה בזמנו בצורת אותו צורר, היטלר, שלא התעניין אם התגיירנו או אנו חיילים בצבא גרמניה, כמו שגם לא היה אכפת לו אם אנו מתכחשים ליהדותנו, או אם בעצמנו נשנא יהודים. ובעצם, הוא לא התחשב בשום דבר שיכול היה להקל את סבלנו. יהודי, מבחינתו, הוא יהודי. ובכדי לוודא זאת, ננקטו שיטות פעולה של בדיקת אילן היוחסין לא פעם עד כדי נבירה בכל הדורות אחורנית. היינו, כמו באה לה המציאות ולפתע אינה מאפשרת לאיש לחמוק ולהמשיך להיות  סתם אזרח "אירופאי", "הומאני", או מוצלח כלכלית, תרבותית וכדומה. שכן, הבהיר לנו הפיהרר זאת היטב: יהודי, דינו מיתה. ואנחנו, ככל שרצינו להתכחש למציאות ואף ליהדותנו במקרים מסויימים אך רבים, לא הצלחנו ולא ניתנה לנו האפשרות. אנו נידונו על כך שאנחנו עם הספר, עם הארץ,  שאנו אותם אנשים שבעולם שטוענים שיש דבר נוסף בחיים שאינו קשור לחומר אלא לרוח הנמצאת מעליו. ועד כמה שהגויים בצביעותם מאמצים זאת גם כן, הם עדיין, לא אוהבים שאנו המקור לכך. שאנחנו, בעצמנו בעלי שיטה ותורה שעוררה בעיה רבה אצל צוררים רבים, במהלך כל ההיסטוריה

אצל המן, אצל פרעה, בפרעות שונות ובפוגרומים באירופה וכמובן בארצות הערבים, במשך אלפי שנים היינו תחת רדיפה ואיום, אם רוחני ואם חומרי או שניהם יחד. וכאן, סוף סוף, בארץ המובטחת, אנו בנחלתנו הבטוחה, בה אנו יכולים להגשים את מטרתנו. מטרה, המתגלית ככזו הקשורה גם לאדמה, לאבנים, ובכך היא מעניקה להם את חשיבותה. שכן, רק פה, על אותה פיסת ארץ מוגדרת, בשטחה של ארץ ישראל, יכולים להתקיים היהודים כעם. רק כאן, בארץ ישראל, אנו חופשיים לקרוא, לכתוב ולשוחח באותה שפה הנקראת במקור "יהודית" (ולא עברית) ובכך, לעסוק במכנה המשותף הגדול ביותר שיש לנו, היינו הרוחניות. התורה. הקשר לרמה האלוקית שעושה אותנו למה שאנחנו. רק כאן, אנחנו יכולים להיות בו זמנית הן דמוקרטיים והן יהודים, ולשגשג כאחת המדינות המוסריות והמוצלחות בעולם. פה, בשונה מכל אותן פעמים שהיינו תחת שלטון זר, אנו לא "מפריעים" לאיש. לשום מדינה. וזה אולי דבר, שלכשעצמו מפריע לרבים בעולם, כיום, כמו אז

כתוב במגילת אסתר, שהמן הרשע בזמנו, פנה אל המלך אחשוורוש ואמר לו "ישנו עם אחד פזור בין העמים" כשעניין פזור, מסבירים החכמים, היא העובדה שאנו מציגים עצמנו מצד אחד ככל העמים אך מצד שני אנו בכל זאת נבדלים כעם הספר. עם זאת, מסביר המן בדבריו, שאיזה מן "עם ספר" זה שבעצמו לא הולך אחר אלוקיו? הרי זהו עם ככל העמים ולכן, אם הדבר היחיד שמייצג אותו זוהי "רוחניות" שקרית, אז היכן רוחניותם אם נשמיד ונעלים אותם? היכן אלוהיהם? הרי הם פזורים בין שאר רצונות הגויים הרבים והגדולים שאומרים שהכל חומר. שהכל גשמיות. כלומר, שלא משנה מה נעשה, או מה שלא נעשה, ואם נהיה בגלות או בעלי בית בארצנו, תמיד יטענו כנגדנו. תמיד טענו נגדנו ולא פעם אף בצדק. משהו בנו, משמש את הרשעים לטענות שונות שמפילות עלינו אסונות. לכן כאן, מנבאים כתבי הקודש, בארץ עצמה אשר בה אנו השולטים, תוכל לקום התקומה. מפה, למרות כל ההפרעות, תצא הישועה. שהרי רק כאן, עם כל הקושי והפרעות אוייבינו, רק כאן אנחנו עדיין יכולים לשרוד, לחיות ולממש את תפקידנו הרוחני. תפקיד, שצופן בחובו גילוי של אותו מימד נוסף שעליו קראנו בפסח בהגדה שהוא מימד החירות הרוחנית, כמו גם הגשמית, שבו האדם היהודי יוצא משעבוד האגו, אל מציאות הבורא. אל מציאות של טבע אחד תבוני שבו כל הנשמות מחוברות ובכך, נשמש סוף כל סוף אור לגויים. לכל אותם תושבי אומות העולם שמצפים לנו כילדים קטנים, שנשמש להם דוגמא לצורת קיום נאורה. לצורת קיום שבה הכל מתאזן, ברמה הכלכלית, החברתית וכו, עד לכדי אוטופיה. עד לכדי שלום עולמי וצמיחתה של אנושות מתקדמת ומפותחת, שתהיה בלתי תלויה עוד בחומר. לאנושות, שכבר למדה מלקחי ההיסטוריה שאושרה תלוי באושרו של העם היהודי, ולכן, היא תסייע להתקדמותנו ולשגשוגנו, פה בארץ הקדושה